My Blog

המלחמה הזו שיבשה לכולנו את החיים,על החזרה לסממנים של נורמליות וחשיבה על שחרור המוזות היא משהו שצריך להילחם חזק כדי להניע אותו. געגועים עזים תקפו אותי לבסיס האם שהוא (מכאן והלאה) חניון הלילה שבחי בר של יטבתה. הטבע הפראי והאפי של הערבה הדרומית,הצבעים שלו החי והצומח והאתגרים הפיזיים של להלך בו,הכל צף בגעגוע. ״כל שמאחר לפדות השבויים היכן שאפשר להקדים, כאילו שופך דמים״ שולחן ערוך, יורה דעה רנ״ב שאלה קשה מאוד היא: במצב הנוכחי האם ראוי להסתגף ולהימנע מתענוגות הנפש ולהישיר מבט למציאות המרה,משהו,או,אולי,דווקא תעצומות הנפש שנדרשות להתגבר ולא להיסחף למרה השחורה הם המה שצריך לעשות ובחוסן האישי לתרום,משהו,גם לחוסן הלאומי. ובאהבת הארץ הזו יש הרבה מן החוסן הלאומי הכה נדרש בעת הזו. בחרתי בדרך השנייה. הרבה זמן,מאז פרצה המלחמה,מאמץ פיזי ראוי לא פקד אותי ואני מוצא עצמי מודאג ממצב הכושר הגופני שלי,בכל פעם שאני עולה במדרגות לפינת הקפה במקום העבודה. הגיע הזמן להזיז את החוסן הפיזי ממרבצו העצל. עברתי משלב המחשב לשלב התכנון. ביום ה 62 למלחמה הזדמן לי לצאת מוקדם ממקום העבודה ומזמן זה והלאה עומד לרשותי כל סוף השבוע. כדי שלא להסס עוד הוזמן מקום הלינה בבסיס האם ונרקמה תוכנית נסיעה דרומה המתאימה לאמצעי הזהירות הנדרשים מהעובדה שגם דרום הערבה,והעיר אילת בפרט,וגם הדרך לשם עוברים באזור לחימה – הלחימה שבחזית העורף שלנו. כדי שלא לקחת סיכונים,וגם כדי שלא להדאיג איש,בחרתי בירידה דרומה דרך כביש 90 הארור והמסוכן מהבית דרך כביש 90 לבסיס האם. הדרך,מהבית לבסיס האם,עברה חלפה לה ללא עצירות בשל מטחי טילים וגם כביש 90,הארור,איכשהו עבר לו ביעף ובערבו של יום יום מצאתי עצמי אל נוכח שקיעת היום ה 62 למלחמה בבסיס האם הכה אהוב. יום שישי,היום ה 63 למלחמה,השקמה בשעה קטנה של הלילה. היעד? אז ככה: רובם המכריע של האתרים באזור הערבה הדרומית אינם מכוסים על ידי רשתות הסלולר ולמעשה אם יש אירוע ביטחוני המופנה לעיר אילת ולסביבתה אין דרך לדעת עליו אלא אם משמע האוזן מדבר על בום האופייני לנפילת טיל ב"שטחים פתוחים" ואם אין "בום" אז או שלא נפל טיל או שאני,ככל הנראה,כבר בר מינן ומספר,כלשהו,במניין קורבנות המלחמה על העורף. שעה לפני הבצעת קרני השמש הראשונות חרטום הכסופה מופנה לנחל שחורת. זה הביקור המי יודע כמה במקום,אבל חשבתי שלמען הביטחון האישי כדאי ללכת למקום מוכר,שאינו מכוסה סלולרית אין שם התראות,נגיש בקלות יחסית,וגם כזה שההכרות אתו מאפשרת לבטל הטיול בכל רגע ולהיחלץ למקום מבטחים במהירות וביעילות. כמו כן,מאחר ובנחל יש מסלול אחד שידוע מאוד,חלק מתחושת הביטחון היה להשאיר אחרי,בבסיס האם,הודעה על תוכנית הטיול,איזה מסלול בדיוק,לו"ז משוער וכו וגו’. ממש בקרני השמש הראשונות תיק הצילום עולה על גבי הגב מופנה לכסופה והצעדים הולכים קדימה של פי הוואדי. רק אני פה. לבד,אין איש. גם לא רוכבי האופניים שהזדמן לי,פה ושם,לפגוש במסלול הזה.רק רעם מנועי מטוסי הקרב שחגים מעל לוואדי בדרכם להמטיר אש על עזה,רק הרעש הזה מהווה תפאורה לשמש שצובעת את גוני הסלע בן מליוני השנים אל גוונים העזים,רוצים לומר שפה,פה בוואדי שחפר נחל שחורת באדיקות במשך מליוני שנים,פה:רק אני לבד,השמש והשקט המנותק מכל מה שקורה סביב. מפעם לפעם אני נעצר,מחזיר מבט לקרני השמש המלטפות בראשיתו של יום,משביע את העין ביופי העצום שמחולל אורו הראשוני של הבוקר במסלעה זקנת הימים שבאדיקותו חתר נחל שחורת,תר בעיני אחרי קומפוזיציה שתאפשר לעין העדשה לקלוט את התחושות והמראות שיש לעיניים,מצלם וממשיך במעלה הוואדי עד לנקודת הפיצול שממנה עולה השביל אל שפת הוואדי ודרכו חוזר חזרה לחנייה שם ממתינה הכסופה,אף היא בודדה בשטח.

יום חמישי אחר הצהריים. בתוכנית:להפליג לבסיס האם שבחי בר יטבתה עם עצירה,לעת ערב,במצפה הר עיט,ובו ללוות את ערבו של יום בשקיעתו במערב. למרות תכנון מוקפד של לוחות הזמנים,פקקי יום חמישי,הידועים לשמצה,מכניעים את התוכנית ואני מוצא עצמי,האחור של כמעט שעתיים,עוצר להתרעננות במצפה רמון,ומשם,הכסופה ואני,עושים דרכנו לבסיס האם שבחי בר. האוהל ניטע והשעון המעורר מכוון לשעת בוקר מוקדמת,היעד:ואדי שחרות. יום שישי. לפנות בוקר,אור ראשון צפוי בפרק הזמן הנדרש לכל סידורי הקימה,איסוף ציוד הצילום ונסיעה לפי הואדי,ואדי שחרות. ממש לפני שקרני האור הראשונות בשחרו של יום שישי אני מגיע לפי הואדי,התארגנות קטנה ואני יוצא לדרך. קרני השמש משחקות להן בינות למסלע שבו חתרו המים,במשך מליוני שנים,את קניון נחל שחרות. מפעם לפעם אני עוצר,מוריד את תיק הצילום מעל כתפי,צופה ומסתכל במשחקי האור על הסלעים,מציב את החצובה ועליה המצלמה,מרווה את העין ומנציח את המראה בעדשת המצלמה. בדרכי במעלה הואדי אני פוגש במפל המים הראשון,אחד מבין ארבע. ציוד הצילום מועמס על הכתפיים והמפל נחצה מעלה על מנת לצפות המשחקי האור שהשמש מייצרת עם אור השחר הראשון. במפל הרביעי,והגבוה מבין הארבעה,אני מניח את תיק הצילום ומאחר ואני בן האנוש היחידי בערוץ,מחליט לשוטט לי בינות לקניון שחתר נחל שחורת במיסלע הבזלת שהתרומם מתחת לים תטיס אי שם לפני עשרות מליוני שנים. עוד במעלה קניון שחורת,פה ושם אני שומע דרדרת של סלעים קטנים,וברור לי ששהותי בקניון מלווה על ידי כמה צבאים שחוכרים בדעתם האם לסמוך עלי ולרדת לעמקי הקניון לארוחת בוקר,או לא להסתכן ולחפש מקום אחר בו רגלי לא דרכה וספק אם תדרוך. עוד קצת במעלה הקניון ישנו עיקול ולו צורת האות S האנגלית. בטבורו שני מפלים,האחד:צונח מהקיר הדרומי של הקניון,נופל מטה ומשמש כבית גידול לצמחי מדבר מוריקים,ובתוך הקניון עצמו אשד קטן ובטבורו כמה אבנים ששחף השיטפון האחרון וסידר אותן בסדר רנדומלי מרשים. המצלמה אחוזה בידי,אני מקמפז את שני המפלים,מנציח בעין העדשה ומרווה את עיני במראה האפי שיצר הטבע. עוד השתהות קטנה במקום ולאחר כמה צעדים אני רואה מולי עץ שיטה מוריק ולמרגלותיו צבי הנגב מלכך את ארוחת הבוקר שלו.

יום חמישי העשרים ושתים ביוני,עשר בלילה אני והכסופה עושים דרכנו לחניון הלילה של נחל רחף. הפעם מזג האוויר הוא קייצי האופייני לעונה ובתוכנית: לטעת אוהל בחניון רחף,לישון את השעות שנותרו עד לאור הראשון ולקבל אותו באתר ולאחר מכן לנצל את היום לסיור באזור. ים המלח מדרום ללשון התייבש ונעלם כבר לפני כמה עשורים. המים שבהם רוחצים הנופשים בבתי המלון שבחופיו הדרומיים רוחצים בברכות האידוי של מפעלי ים המלח. גובה המים בברכות האידוי,כמו גם מליחותם והרכבם הכימי,הכל תלוי בצרכים התפעוליים של המפעלים,צרכים מטרתם אחת: למקסם את הרווחים מכריית הרכיבים הכימיים של מי הימה. מצפון ללשון עדיין מתקווה ים המלח הטבעי אם כי החלק הזה הולך ומתכווץ עקב חסימת הירדן שינויים במשטר הגשם באגני הניקוז של נחלי האכזב הנשפכים לימה והאידוי של מפעלי ים המלח. חופיו של ים המלח הצפוני נסוגו והגיש אליהם בלתי אפשרית או מסוכנת. אור ראשון ובעקבותיו הזריחה עולים בשפך הרחף ואני שוזף במראות הנוף הנצבע בגוני הזהב את חופיו של ים המלח ואת הרי אדום שממול. את חלק מהשנויים באור,מעלות השחר ועד לזריחה,אני מנציח במצלמות שהבאתי לוגם קפה ראשון של בוקר ומתארגן לנסיעה ליעד הבא. חופיו של ים המלח,בעת שליחכו את מצוק העתק מזרחית למדבר יהודה,מכילים מסלע שמקורו במשקעים של ים קדמון שנסוג לפני מליוני שנים. תצורת המסלע,הייחודית לים המלח,נקראת חוואר הלשון. חופיו הנסוגים של ים המלח חושפים קרקע שבעבר הייתה קרקעית ים המלח. קרקע זו מאפיינת בשכבות של אדמת סחף שמקורה באגני ההיקוות של נחלי ים מלח,מעורבת בשכבות של מלח ששקע לקרקעית הימה ויחד מיצרים תצורות אדמה ייחודיות לחופיו הנסוגים של ים המלח והם,גם,הסיבה לתופעת הבולענים...

יום חמישי,ערב שבועות,שעת צהרים,פני הכסופה לכביש 6 ודרכו לבסיס האם שבחי בר יטבתה. בדרך כלל אינני נוהג את דרכי דרכי דרומה לעשות ללא עצירה לטיול וצילום באזור,הפעם:בשל אילוצי פרנסה נאלצתי לצאת לדרך ממש באמצעו של יום,לחבור למיטב הפקקים באזור ולגמוע את 312 הקילומטרים מביתי לבסיס האם – באחת. בתוכנית: לטעת אוהל בבסיס האם,לשבוע בארוחת ערב ולפגוש את מיטת השדה מוקדם ככל האפשר,על מנת לאפשר השקמה מוקדם בבוקר ולעשות דרכי למרכז הערבה למאגר עשת הדסה ולעשות בו את שעותיו הראשונות של בוקר. מאגר עשת נבנה על ידי הקק"ל באמצע שנות השמונים. המאגר נמצא באפיק נחל חיון,העושה דרכו מזרחה אל עבר הערבה. למאגר שטח ניקוז של כ 1241 קמ"ר כשהמים מגיעים מזרימה עיתית בנחל חיון ובנחל הערבה בכלל,ומגשמים היורדים באזור אגן הניקוז של המאגר בפרט. חלק משטחו של המאגר נמצא בשטחה הריבוני של הממלכה האשמית,הלא היא ירדן,וכשנבנה המאגר כל שטח הניקוז שלו היה בשטח שבריבונות ישראלית שנקבעה בהסכמי השלום עם ירדן. רעיון אגירת המים במקום הוא:לאפשר למים לחלחל לקרקע באזור ולהעשיר את אקוויפר תת הקרקע של האזור שבו הוא מתקיים. אי לכך,המאגר מתמלא מים בחורף ובהמשך הקיץ מתרוקן מתכולתו,לעתים עד שיבש לחלוטין ולעתים לא. סביב האגם התפתחה פאונת מים האופיינית לאזור המדברי של ארץ ישראל ובעלי חיים שונים מוצאים בו את ביתם. זהו מאגר המים הדרומי ביותר בישראל ואיננו מוכרז כשמורת טבע אבל מגודר ומופרד מסביבתו באמצעות גדרות ומכשולים שהקימה קק"ל על מנת לשמור את ניקיון המים של המאגר כמו גם לאפשר לפאונה ולחי המקומי להתקיים באין מפריע. בשולי המאגר בנתה קק"ל מצפה מוסדר המאפשר מבט אל כל עברי המאגר על החי והצומח שבו. המאגר נבנה במימון הדסה ושמו המלא הוא מאגר עשת הדסה כהוקרה לתרומתם. יום שישי. חג שבועות. כמתוכנן עוד בטרם מבציעות קרני השמש הראשונות אני מגיע למצפה שלחופי מאגר עשת,תופס לי את מיקומי בתצפית המקורה ומלווה את בוקרו של חג השבועות,משביע את העין בכל מה שמתרחש בסביבת המאגר,ומנציח את האירועים בעדשת המצלמה. משהשמש עלתה במזרח השמיים,ופעילות הבוקר במאגר החלה להאט מהלכה,ארזתי את ציוד הצילום ואת עצמי וסרתי למוצב עשת הסמוך.

שאלה שגורה בפנו לקראת חג הפסח היא:"איפה אתה/את עושה/עושה את הסדר?" את ליל הסדר 2023 החלטתי,זה לא מכבר,לעשות בערבה בבסיס האם שבחניון הלילה של החי-בר יטבתה שאליו אני נמשך בעבותות של קסם. דרכי המדבר מאובקות ומי שמהלך בהן מעלה אחריו ענן אבק,שלאטו הולך ושוקע אחרי שהשיירה כבר מזמן עברה,צונח אל הקרקע,מקבל את לחות הבוקר הקריר מישתכב לו ומחכה להלך הבא שיעלה אותו לאוויר,וחוזר חלילה. כמו כל מסע דרומה במסגרת פרויקט גייל רובין,ובהשראתה,גם הפעם היה צורך שאבק הדרך ישקע ואת מקומו יתפסו המוזות – ומשזה קרה,ולאחר והתמונות פותחו ונערכו הנה פה:סיפורו של פסח 2023 בבסיס האם שבחי בר יטבתה.

כמו שכבר אמרתי בעבר,אינני יודע מה היה ציוד הצילום שבו השתמשה גייל רובין. מזה זמן רב אני מתכנן מסע צילום לדרום הארץ במסגרת פרויקט הצילום לזכרה של גייל רובין ובעיקר…

זה זמן רב שאני זומם חופשה ארוכה באזורי הדרום הקסומים והאהובים עלי. נרקמו תוכניות שונות ומשונות ורובן ירדו לטמיון מסיבות שונות ומשונות. לא עוד. מפעם לפעם אני יוצא למסעות בדד בארץ במסגרת פרויקט גייל רובין,שממנה אני שואב השראה בכל הקשור לשילוב בין אהבת הארץ לצילומי נוף,חי וצומח שלה. גייל נרצחה על ידי בני עוולה באירוע הידוע כאירוע אוטובוס אגד בכביש החוף. כבר אמרתי,ולא פעם,שאינני יודע לאן הייתה גייל מוליכה את הקרירה הצילומית שלא אילולי נגדעו חייה. את צילומי הטבע של גייל אני מכיר אבל יודע מעט על טכניקת הצילום שלה ועל הציוד שבו השתמשה ולכן מרשה לעצמי דמיון חופשי. אור ליום ראשון,טרם יפציע השחר,אני שם פעמי לאזור ים המלח. שלושה ימים אשהה שם ובסופף אדרים לאילת לשלושה ימים במסיב אילת. במהלך התקופה האחרונה אוסף העדשות שלי התכבד בכמה שכיות חמדה מתקופת הפילם ומתקופת פועלה של גייל כצלמת טבע ולא סתם המסע הזה חוסה תחת הכותרת Vintage Voyage כי אני לוקח איתי שני סטים של עדשות צילום,סט אחד הכולל עדשות מהמאה ה 21 שתוכננו למצלמות ספרתיות ושהן אטומות למים,וסט של ארבע עדשות מתקופת הפילם. למה שני סטים? כי לפי תחזית מזג האוויר ביום הראשון למסע הזה באזור ים המלח צפוי גשם באזור,ועדשות הוינטג’ גשם...לא כוס התה שלהן. בכל שאר הימים,ובמידה וגשם לא ירד,כל המסע יונצח בסט המשלב מצלמות DSLR וחסרות מראה מודרניות עם עדשות מעולם הפילם בני תקופתה של גייל ואפילו כאלה הקרובות לגיל הביולוגי,שלי. צילום עם עדשות מתקופת הפילם שונה לחלוטין משימוש בעדשות בנות זמננו. נתחיל מזה שהעדשות האלה מרנדרות צבע ואור בצורה אחרת מעדשות בנות זמננו,עובר בזה שאין להן קשר עם האלקטרוניקה של המצלמה ומטפלות בבוקה בדרך אחרת ומיוחדת להן ומשכך:כל תמונה נלקחת ידנית,פוקוס ידני,F סטופ ידני וכו ודורש ניסיון והרבה תשומת לב ואתגרים טכניים שבעדשות בנות זמננו מטופלות על ידי אלקטרוניקה. אז כן,יש קצת פרפרים בבטן. זה הולך להיות מסע מאתגר:פיזית,התגברות על תנאי מזג האוויר,כולל הגשם הצפוי ביום הראשון ומסתיים באתגר של לקיחת התמונות עם סט בן זמננו ועדשות פילם ותיקות ומאתגרות.

בעת שפגשו בני הבליעל את גייל רובין בחוף ימה של מעגן מכאל עסקה גייל בצילום עולם החי והצומח שבמסגרתו הגיעה לחוף הים על מנת לצלם את הצומח המקום ומצאה שם,את מותה. בעת הזו מתקיים שיא הפריחה של צמחי הסתיו ותמונות שלהן מופיעות "כפטריות אחרי הגשם". על מנת לבדל מסע צילום זה מאחר,לחדש,להציג נקודת מבט מזווית צילום ועין צילומית יחודית צריך להציב אתגר צילומי ובדרך להשגתו להפיק את המיטב מציוד הצילום מניסיונו של הצלם והעין הצילומית שפיתח לעצמו. יום שישי השני בצדמבר הצבתי לעצמי פרויקט צילומי,במסגרת ההנצחה ובהשראתה של גייל רובין. הפעם האתגר הוא להיכנס לביתם האינטימי של צמחי הסתיו ולהנציח אותם בדרך לא שגרתית משהו. פרויקטים צילומיים שאני מציב לעצמי,תמיד חוסים בהשראה שקיבלתי מפועלה של גייל רובין ז"ל. אבל אין די בהשראה,כדי שבאמת יהיה זה פרויקט מאתגר עם נושא אחיד ואם אתגרים לצלם ולציוד הצילום צריך לקבוע כללים לתכנן ולהוציא לפועל. התוכנית הראשונה,במסגרת פרויקט זה,היתה לבחור את אתר הצילום,ואחר כך את ציוד הצילום שאקח איתי על מנת להוציא אל הפועל את האתגרים שהצבתי לעצמי. חורשת הארבעים,שבהר הכרמל,ובשטח השיפוטי של העיר נשר,התברכה במיצג,כמעט,מלא של פרחי הסתיו. לפי המידע שאספתי במקום פורחים:הסתוונית,הכרכום,הנרקיס,אירוס והרקפת. מזג האוויר בשישי היה מבטיח,עם תאורת שמיים טובה,והדבר היחיד שהצריך התייחסות ברמה הטכנית של לקיחת התמונות היתה רוח חזקה עם משאבים חזקים שפורצים מפעם לפעם. לאחר שהמיקום נבחר,והיה ידוע למה לצפות הגיע הזמן לתכנן את ציוד הצילום שילקח איתי. שני סטים יצאו איתי לחורשת הארבעים,הראשון: סט של מצלמת קרופ אליה משודכת עדשת מאקרו יעודית,והשני: מצלמת חיישן מלא ואליה מחוברת עדשת 85 מ"מ בהיפוך חיבורים,על טכניקה זו אתעכב מיד. בדרך הטבע עדשה מחוברת למצלמה כך שהאלמנט הקדמי שלה יאסוף את האור,בהתאם למבנה שלו במקרה דנן עדשת פריים 85 מ"מ,יעביר אותו בין האלמנטים שבעדשה עד שיגיע לקצה העדשה שבה יקרין את האור שנאסף מלוא גודלו של החיישן. בעזרת מתאמים מתאימים,ניתן לחבר את העדשה הפוך כלומר:את האלמנט הקדמי לחבר לתבריג העדשה ובצד שמנגד,ימצא התבריג של המצלמה כך שהאור עובר לחיישן במהופך,קרי: נאסף בחלק הצר של העדשה עובר אל עבר החיישן ושם מוקרן באמצעות האלמנט הקדמי של מעדשה ומוקרן הרבה מעבר לגודל החיישן כך שבעצם מה שהחיישן קולט זה חלק קטן שבמרכז העדשה ובפועל התצורה הזו מייצרת הגדלה של אוביקט הצילום. מעבר להגדלת אוביקט הצילום תצורה זו מייצרת המון אתגרים טכנים שנובעים ממערך העיוותים האופטיים שמיצרת העדשה שכאשר היא מחובר כדרך הטבע למצלמה המצלמה יודעת להתגבר עליהם. בהיפוך עדשה העיוותים האופטים של העדשה הופכים חסרי שליטה ומהווים אתגר גדול מאוד בלקיחת התמונה ויצירת הקומפוזיציה. במקרה דנן,מאחר וידעתי מראש שצפוייה רוח חזקה,בנוסף למתאמים שאיפשרו היפוך העדשה הוספתי מתאם שמעביר את המידע האלקטרוני בין העדשה למצלמה. המצלמה והעדשה הזו אינן מיוצבות אבל בקשתי להעזר במנועי הפוקוס של העדשה על מנת לדייק בלכידת הפוקוס בתנאי הרוח שסררו באתר היוו אתגר טכני שהיה ידוע מראש. מבחינת המצלמה,היתה מחוברת אליה עדשת הפריים 85 מ"מ במציאות,היפוך העדשה,יצר אתגרים רבים בלכידת התמונה,חלקם נאכפו בשטח תוך כדי לכידת התמונות וחלקם טופלו התהליך פיתוח התמונות. בסופו של יום חזרתי הביתה עם שני סטים של צילומי מאקרו,סט אחד שפלש לעולמם של הצמחים בעדשת מאקרו קונבנציונאלית והסט השני,שפלש לעולם האינטימי של הצמחים בהגדלה ולכידת תמונה שעדשה שמחוברת במהופך.

בביקורי הקודם בנחל שחורת קידם את פני עדר צבאים,צבי הנגב,שאיפשר לי לצלמן בעודן סועדות את ליבם מהצומח שבואדי. הפעם,תיכננתי,לצאת לנחל שחורת ולהגיע לנקודה שבה ראיתי את הצבאים בפעם הקודמת ולהקדיש להן תשומת לב צילומית כמו שם להשביע את העין. בשעת לילה מאוחרת שמתי פעמי לנחל שחורת. עצירה קלה,לתרעננות וחידוד הערנות,במצפה רמון ומשם לפי הואדי בשחורת. עם אור ראשון הגעתי לפי הואדי וממש בנקודה שבה נצפו הצבאים בפעם הקודמת עמד צמד צבאים זוקף אוזניו ובמביט בי בחשדנות גבוהה. עצרתי את הכסופה בצד הנתיב,כיביתי המנוע ובשקט יצאתי מהרכב,התכופפתי מתחת לקו החלונות לדלת האחורית,פתחתי את הדלת בחרישיות,והתקנתי את העדשה על המצלמה ועל החצובה. שפוף ובמינימום רעשים יצאתי מקו ההסוואה של הכסופה מוכן להכניס את שתי הצבאים לעין העדשה ו… הן נעלמו כלא היו. מאוכזב אך מלא אופטמיות שמהמשך הבוקר עוד תגענה לאזור לסעוד את ליבן,תפסתי כפל קרקע הסתתרתי בו והמתנתי לצבאים ולהזדמנות לצלמן. חלף הזמן,השמש כבר תפסה את מיקומה מעל לקו האופק של הרי אדום וצבאים...אין. מלבד צילום הצבאים תיכננתי לשוב לואדי של נחל שחורת ולנצל את הבוקר לצילום מראות המקום כשהפעם,התוכנית הייתה,לקחת כל תמונה לפחות שלוש פעמים ואחר כך,בבית בפוסט,לערום את התמונות לאחת חדה מקצה לקצה. לפי תחזית מזג האוויר בצהרי היום הטמפרטורות היו אמורות להיות גבוהות והשהייה באזור לא מומלצת. החלטתי לעזוב את כפל הקרקע ולהמשיך קימעה אל ואדי שחורת. כעבור כמה שעות מצאתי עם עצמי עם שלל תמונות מהואדי עצמו ובהצלבות הדרך שממנה עולים אל שפת הואדי בדרך חזרה לחניון. מאחר והשעה כבר התאחרה והחום החל לתת אותותיו,כמו גם תאורת השמיים הפכה משמימה,בצעדים מהירים ונחושים שמתי פעמי לחניון ולכסופה. התארגנות קטנה ואני בכסופה עושים דרכנו,לאט ובזהירות,אל עבר כביש 90 ליעד הבא. ואז: באותו מקום בו נצפו הצבאים בבוקר עמד לו עדר צבאים עם כמה פריטים,חלקם צעירים למראה, שנס לו מפני. עצרתי את הכסופה. העדר עצר והביט בי,חלופות,במבטים מלאי תמיהה – ניצלתי את המצב שלחתי ידי למושב לידי וצילמתי עם הסט היה לידי תמונה אחר תמונה,עד שהבנו,אני והצבאים,שהסט מוצה עד תום והלכנו איש איש לדרכו.