האגם הנסתר מכרות תמנע – ראש השנה 2024.
מידי פעם ופעם פייסבוק מקפיץ פוסט מהעבר ושואל האם ארצה לפרסמו שוב. באחד הימים קופץ לי פוסט מראש השנה 2024 ובו תמונות מביקור באגם הנסתר שבמכרות תמנע המודרניים. בסוף הפוסט הבטחתי:המשך יבוא. חיפשתי בשלל פרסומי ולא מצאתי את ההמשך המובטח והחלטתי לעמוד במילתי,גם אם מאוחר מידי,ולפתח מחדש תמונות נבחרות מהביקור באגם הנסתר ולפרסמם,כמובטח.
ראש השנה של שנת 2024 חל ביום חמישי ושישי ה 3 וה 4 באוקטובר 2024. את ערב החג והחג עשיתי בבסיס האם שבחי בר יטבתה וביום האחרון,שישי ב 4 באוקטובר בבוקר,ביקרתי באגם הנסתר שבמכרות הנחושת של תמנע.
במהלך ערב חג ראש השנה ובחג עצמו חלה הסלמה רב-זירתית במלחמת חרבות ברזל.יום לפני ערב החג,ה 1 באוקטובר 2024,שלחה איראן אל עבר ישראל כ 180 טילים בליסטיים. הטילים,ברובם,יורטו על ידי מערך ההגנה האווירית של צה"ל בשיתוף עם קואליציה בינלאומית של עמי האזור.במטח הטילים הזה זוהו נפילות,ובהן נזק קל עד בינוני,בבסיסי חיל האוויר שבנבטים ובתל נוף ואזרח פלשתינאי מיריחו שנהרג משברי טיל או שיברי יירוט.
כחצי שעה לפני תחילת מתקפת הטילים מאיראן מפגע פלשתינאי רצח 7 בני אדם בתחנת הרכבת הקלה ביפו.
ימים ספורים לפני החג צה"ל פתח במבצע "חיצי הצפון" כנגד תשתיות חיזבאללה בלבנון המבצע נמשך במהלך ימי החג וגם לאחריו.
במהלך החג נמשכו אזעקות וריצה למרחבים מוגנים בעיקר בצפון הארץ אל עבר ישובי הצפון בכלל וישובי קו העימות בפרט,כל האירועים הסתיימו ללא נפגעים.
ב 1952 חברת "מחצבי ישראל" חברה ממשלתית שהוקמה לכריית מחצבים בישראל,החלה בכריות ניסיון באזור מכרות תמנע המודרניים,שנמצאים מעט דרומית לאתר הכרייה העתיק בתמנע. בשיתוף עם חברה בלגית הוקמו במקום מכרות פתוחים ומכרות תת קרקעיים שמהם כרו עופרת נחושת,עיבדו במקום ויצאו לחו"ל בעיקר לבלגיה ולגרמניה.
בין 1960 ל 1976 נכרו בתמנע עופרת נחושת שיוצאה לחו"ל אם כי רווחיות המפעל,שבשיאו העסיק כ 1000 איש,הייתה גבולית ביותר וב 1976 בשל הפסדים כספיים הופסקה פעילות הכרייה בתמנע כליל.
בתחילת שנות ה 2000 מחירי הנחושת עלו ובשנת 2004 חברת האמסה ישראל,חברה בבעלות חברת המכרות אהמסה המקסיקנית,שכרו ממנהל מקרקעי ישראל,בעליו החוקיים של המכרות,את המכרות והחלו לכרות עפרת נחושת באתר תוך כווניה להרחיב את שטחי הכרייה והמכרות וגם להקים מפעם למצוי נחושת מהעפרה שנכרתה באתר. למרות שחברת אהמסה קיבלה ממדינת ישראל מענקי עדוד בשווי של מליוני שקלים מפעל מצוי הנחושת מעולם לא הוקם במקום. בעקבות חקירת מעשי שחיתות והלבנת הון בחברת אהמסה המקסיקנית החברה הוכרזה כפושטת רגל וכל פעילותה בכל העולם,לרבות אהמסה ישראל, נסגרו ובעקבות כך,במאי 2019,מכרות תמנע ננטשו והפעילות בהם לא חודשה מאז ועד היום. נכון להיום באתר המכרות פועל מפעל למחזור פסולת. המכרות עצמם סגורים והגישה אליהן אסורה,ומסוכנת,המכרות עצמם בכלל והמכרות הפתוחים בפרט התמלאו מי תהום מעורבים בתוצרי הכרייה.
האגם הנסתר הוא אחד ממכרות הנחושת הפתוחים שפעלו באתר תמנע המודרני. בעקבות עזיבת החברה בעלת זיכיון הכרייה האתר נזנח. מאחר והמכרה עבר,לעומק,את מי התהום שבמקום הפסקת הכרייה גרמה למי התהום למלא את חלקו התחתון של המכרה. המים מכילים עופרת נחושת בכמות קטנה ומלחים שונים,המים מלוחים ובעלי צפיפות דומה למי ים המלח אך שונים בהרכבם הכימי ממי ים המלח. המקום נטוש ואיננו מוסדר כולל הגישה אליו והרחצה במי האגם מסוכנת הן בשל תכולת המים והן בשל העדר שירותי הצלה. הבעלות על המקום איננה ברורה מצד אחד המקום,כמו כל המכרות בתמנע המודרנית,הם בבעלות מנהל מקרקעי ישראל מנגד המקום הוחכר לחברה שפשטה את הרגל ואיננה פעילה עוד. הביקור במקום הוא על אחריותו של המבקר ועל פניו מהווה על פניו השגת גבול פלילית.
כאמור,ביום השני של שנת תשפ"ד בבוקר ביקרתי באגם הנעלם שבמכרות תמנע המודרניים,באתר נמצאו,וצולמו,גרוטאות רכב ששיני הזמן ושיני המקום נגסו בהם כדי הפיכתן לפסלים מעשה ידי אדם שהטבע עיצב,גרוטאות רכב שמתכתבות עם זיכרון שלדות הרכב בכביש 232 בימיה הראשונים של מלחמת חרבות ברזל. התמונות מהאגם הנסתר – הן כאן לפניכם:
לגלרית התמונות – האגם הנתסתר מכרות תמנע – ראש השנה 2024
מנחם.
פרויקט גיל רובין – יום הכיפורים 2026.
לאחר הביקור הקודם בבסיס האם שבחי בר יטבתה התיאבון לביקור נוסף,והשלמה של ביקור באתר שאני זומם עליו כבר זמן רב,רק מתעורר ומתעבה. יום שישי בצהרי היום אני מאיץ צעדי ממקום העבודה לביתי. חלק מציוד הלינה הושאר בכסופה לאחר הביקור בראש השנה ונשאר לי להכניס לתוכה רק חלק קטן מציוד שירד איתי להרי אילת והערבה הדרומית.
שעות הצהריים בחלק המזרחי של עיר מגורי עמוס בתנועה. ככה זה בכל יום שישי ובטח ביום שישי שאחריו חל ערב חג יום הכיפורים. מראש,התוכנית היא לצאת בשעה שבה אזנב בקצה הרגוע של פקקי מרכז הארץ ואצא לבסיס האם כשבתוכנית ישנה חלוקה לשלושה חלקים של הנסיעה,החלק הראשון:מהבית למצפה רמון,השני:ממצפה רמון לתצפית בהר עיט שעל פי מצוק ההעתקים,ומשם ירידה בכביש את מצוק ההעתקים אל צומת קטורה,שם אני נפרד סופית מהכביש השני באורכו בישראל,ועובר לכביש הארוך בישראל,כביש 90,בואכה בסיס האם שביטבתה.
הפעם הנסיעה הזו דרומה מתקיימת על פי התוכנית בדיוק,וגם בלוח הזמנים המתוכנן בדיוק של דקה אחת בלבד.
העמק הנעלם ונחל צפונות
שבת. ארבע לפנות בוקר והשעון המעורר שנגינתו מעירה אותי יום יום וכבר טבועה בזיכרוני שלמשמעה עלי לפקוח עיניים להזדקף במיטה ולהתחיל את טקס קימת הבוקר. חיש קל ערכת הקפה החדשה,שנחנכה שבוע קודם על אותו שולחן באותו בסיס האם,נשלפת וריחו של הקפה יחד עם טעמו המיוחד על הבוקר חונכים להם יום חדש.
חמש בבוקר מנוע הכסופה מתעורר לחיים. היעד:העמק הנעלם,ונחל צפונות. ביקור קודם במקום הכיר לי את כביש הגישה לאתר ככביש משובש ומסוכן מאוד לתנועה. הערכתי ששיטפונות החורף האחרון רק החמירו את המצב ולכן שעת היציאה לקחה בחשבון תוספת של לפחות עוד כחצי שעה,כשני קילומטרים,אל פי מעוק הר עמרם וממנו לעמק הנעלם.
לשמחתי גיליתי שהנקודה הבטוחה הרחוקה ביותר בכביש לא השתנתה מאז ביקורי האחרון ובמקום שבו הכביש הופך לשאריות אספלט עם דרדרת שיטפונות יש מקום חנייה בדיוק למידותיה של הכסופה,בתוך ואדי שנשפך לנחל צפונות ושומר את הכסופה גם רחוק מהכביש,למקרה שיגיח בריון כביש רכוב על מפלץ 4X4.
תחנת הר עמרם אות הקריאה EIL.
ב 1969 מחליט מכון ויצמן שברחובות לבנות בהר עמרם תחנה סייסמולוגית במטרה לשתף את ישראל ברשת הסייסמוגרפית הסטנדרטית העולמית (WWSSN).
על מנת לבודד את התחנה הזו מרעשים הנגרמים על ידי פעילות אדם,וגם למקמה בשבר הסורי אפריקאי שהוא שבר גאולוגי פעיל,נבחר הר עמרם. בתוך הר עמרם נחצבת מנהרה ובתוכה מונח ציוד מדידה סייסמוגרפי רגיש. המנהרה נחסמת בדלת פלדה גדולת ממדים,ובהמשך לפני פתח המנהרה מוקמת תחנת שידור וקליטה על קרקעית שתפקידה להעביר את הנתונים שהתחנה אוספת לחוקרים ובהמשך למערכת ההתראה הלאומית מפני רעידות אדמה.
ב – 1979 עברה התחנה הסייסמוגרפית שבהר עמרם מרשות מכון ויצמן לאחריות המכון הגאופיזי לישראל גוף סטטוטורי של מדינת ישראל שאחראי על כל מה שמתרחש בתת הקרקע בתחומי ישראל.
בנוסף: לתוך מנהרת הר עמרם הוכנס ציוד מדידה רגיש ביותר שמנטר פעילות של ניסויים בפצצות אטום שנעשים בתת הקרקע בכל מרחב המזרח התיכון.
תחנת הר עמרם הפכה לתחנה רשמית ברשת הסייסמוגרפית הבינלאומית,כמו כן קיבלה הכרה מלאה כתחנת ניטור בינלאומית לניטור ניסויים בפצצות אטום שנעשים בתת הקרקע והחל מ 1995 התחנה היא תחנת עזר רשמית של אירגון האמנה למניעת ניסויים גרעיניים (CTBTO).
בנוסף ציוד המדידה של התחנה מחובר לרשת ארצית של התרעה על רעידות אדמה רשת שמחוברת לפיקוד העורף ובאחריותו להפיץ התראה או התראות על רעידת אדמה ברחבי ישראל רבתי.
בשל רגישות המכשור שבתחנה וכן בשל תפקידה הלאומי בהתראה על רעידות אדמה הגישה לתחנה איננה אפשרית אלא בתיאום מראש.
למרגלות תחנת הר עמרם מתחיל השביל הירוק שמטפס למצפה שבו נגלה העמק הנעלם. כבר אמרתי,קודם,שכביש הגישה לתחנה הזו רעוע ומסוכן ביותר ולמרות שהוא מוביל לאחד ממוקדי הנוף הייחודיים והמרשימים ביותר שיש בישראל – ולמרות שהוא מגיע לאחד מאתרי הגלוי וההתראה החשובים ביותר של מדינת ישראל – הכביש לא מטופל והוא מסוכן לתנועת כלי רכב לרבות כלים בני 4X4 שלא עברו הקשחה ייעודית ברמה צבאית. התחנה,כמעט,ולא מצריכה מגע יד אדם אך לאחר אירועי שיטפון או מקרים שיש צורך בטיפול בציוד שבתחנה המכון הגאופיזי רכש רכב 4X4 מוכחש ברמה צבאית ועושה בו שימוש כדי להגיע לתחנה או,אם הגישה מסוכנת בשל תנאי מזג אוויר,איש או אנשים מהמכון מעמיסים ציוד על גבם ועושים דרכם לאחד מאתרי ההתראה החשובים ביותר שיש בישראל…ברגל.
אז,הי אתם:רשות הטבע והגנים,המועצה המקומית אילות והמכון הגאופיזי לישראל: שנסו מותניים גייסו שקל או שניים,סדרו את כביש הגישה לאחד מאתרי ההתראה המוקדמת החשובים בישראל,אם לא החשוב שבהם,ו"על הדרך" תנו לנו להגיע עם הרכב לפי המעוק ולטפס אל אחד ממוקדי הנוף הייחודיים והמיוחדים בישראל. ..וכן אני יודע:עיקר ציוד התקשורת נמצא במהרה ומה שבחוץ זה גיבוי ואולי גבוי של הגבוי,אך זה לא מצדיק הזנחה כה חמורה של ציוד תקשורת שנרכש בכסף ציבורי ומשמש להתראה מפני אסון שמקורו בתת הקרקע.
אין איסור צילום באזור התחנה הסייסמוגרפית בהר עמרם אבל כדי שלא לתת לאויבינו לעלוז וגם כי אני מתבייש בשמי ובשם אזרחי ישראל ההרס וההזנחה בתחנת השידור העל קרקעית לא צולם.
בעודי שואף אוויר ממראות ההזנחה של אחד מאתרי ההתראה החשובים בישראל רגלי נושאות אותי אל המעוק שלפי סיפור הדרך יוביל אותי לתצפית מפתיעה ומופלאה על עמק שנעלם לו. השמש בדיוק זרחה ומעגל השמש נגע קלות בהרי אדום צובע באור הבוקר הצהוב כתום את שלל ההרים שמזדקרים מולי כשבינם לבין עצמם מפרידים 150 מליון שנה של פעילות גאולוגית שנמשכת גם ברגעים אלה. פה ושם אני עוצר,מוריד את תיק הצילום מוציא מצלמה ומנציח את שראו עיניי.
מנה ובה סימון השבילים הירוק מורה סטייה חזקה לימין שלי,דרומה. ממולי מזדקף לו הר עמרם בשביל שאפילו עז ההרים הייתה חוככת בדעתה האם העשב הירוק שבפסגה שווה את מאמץ הטיפוס. מסיפור הדרך אני יודע שצריך לעקוב באדיקות אחרי סימון הדרך הירוק,גם כי ממש מדובר בשביל עזים וגם כי המראות שעיניי ראו אפיים ומרשימים בסוג שאין דומה להם בארץ הקסומה ומלאת ההפתעות הזו.
אני לוקח הרבה אוויר ומתחיל לטפס בשביל העזים,פה ושם עוצר,פורק את תיק הצילום,מוציא מצלמה ומשתף אותה במראות הקסומים שחרץ הטבע,המים,הרוח והבדלי הטמפרטורה,במסלע הגרניט של הר עמרם ובאלה השוכנים,כתף אל כתף,אליו.
חולפת קצת יותר משעה ושביל העזים המסומן ירוק הופך לאוכף שמשמאלה פסגת הר עמרם,לא מאוד גבוהה ממני,ומימינו הר ששמו לא ידוע לי כששניהם נוצרו בשני תהליכים גאופיזיים שונים,מימין לי הר שהוא משקע ימי של ים תאטיס והר עמרם שהתרומם מעמקי כדור הארץ 150 מליון שנה לפני שים תאטיס עזב את ארצנו ונסוג מערבה.
שביל העזים מעט מתרחב ובמקום תהום פעורה בגבי משני צידי שני הרים וביניהם מפרידים תהליכים גאופיזיים שנמשכו כ-150 מליון שנה. ואז…
בלי התראה מוקדמת. בלי שלט בלי משהו שיאמר משהו שביל העזים נפסק. משמאל לו,מזרחה,העתק נפילה עמוק ובתוכו זורם לו נחל. העמק הנעלם. מימינו מפל יבש שמוביל לשביל האדום להמשך המסלול.
נשמתי נעתקת ואני די בטוח שאיזו מחט רגישה בעמקי מנהרת הר עמרם זעה לה קלות למשמע קריאות הפליאה לי על המראה המרתק של העמק שנופל כמה מאות מטרים ממקום עמידתי ישר למטה אל הערבה ואותו חורץ נחל אכזב שעושה זאת כבר מליוני שנים בתוך מסלע הגרניט שעלה אי שם פעם מעמקי כדור הארץ. אין ספק העמק הנעלם אכן נעלם ומתגלה בפתאומיות שאין לה אח ורע בנוף הארץ ישראלי,שהוא,לכשעצמו,מסקרן ורב תהפוכות בכלל ובהרי אילת בפרט.
לצערי העמק הנעלם נופל מזרחה היישר אל עבר השמש העולה וכבר בשעת הבוקר המוקדמת הזו עלתה ואתה אובך חזק מאוד שאתגר הן את המצלמה שלי וגם את כשורי הצילום שלי.
שהייתי במחיצת העמק הנעלם שעה קלה. הרוויתי את עיני ואת עדשת המצלמה,כולל טיפוס קל לנקודת התצפית שבמקום שרק הרחיבה את הפליאה והקסם של העמק הזה שפתאום מתגלה ופורץ לו בחריץ עמוק ומלא און מסלע הגרניט הקשוח בסלעי ארץ ישראלי.
על פי נפילתו של העמק הנעלם ממצוק ההעתקים לערבה מצטלב השביל הירוק,שמסתיים כאן,עם השביל האדום שלו שני ראשים. ראש אחד פונה מערב בירידה לא מתונה בכלל אל נחל צפונות ומשם מהלך של עוד כ 6 ק"מ המעלה נחל צפונות,או:יורד במפל יבש וכמעט זקוף מטה אל נחל צפונות ואתו בהליכה מזרחה ואחר כך צפונה חזרה לכסופה.
התוכנית המקורית הייתה,ונשארה,לרדת לנחל צפונות ואתו לחזור בהקפה כנגד כיוון השעון חזרה לכסופה. את נחל צפונות המערבי אשאיר לזמן אחר ובעונה אחרת פחות חמה.
כעשרה מטרים של מפל יבש מפרידים ביני לבין הקרקע המוצקה והשטוחה של נחל צפונות. בצעדים מדודים וזהירים ירדתי את עשרת המטרים,ירידה אטית וכזו שכל שליחת רגל קדימה מוודאת שהרגל הנשלחת פוגשת משטח סלע יציב שאפשר להעביר אליו את מלוא משקל גופי כולל תיק הצילום ושנינו ביחד צריכים להגיע לשביל שבנחל שלמים ובריאים. עשר דקות שלמות לקח לי לרדת,צעד אחר צעד,את המפלון היבש וכשרגלי נחתו על קרקעו המוצקה של השביל האדום בנחל צפונות אנקת רווחה נפלטה מפי,כשבזוית העין אני רואה עדר צבאים נס ממני במנוסת פחד ונעלם ללא שוב.
השביל האדום שבנחל צפונות המזרחי הוא שביל 4X4 והוא מסתיים למרגלות המפלון שירדתי זה מכבר. מסיבה לא ברורה,אבל סביר בשל שיטפונות החורף האחרון סימון השבילים נעלם לאחר כחצי קילומטר של הליכה וממש קשה להבחין איפה שביל הג’יפים ואיפה שבילים שחרץ השיטפון האחרון באזור.
מאחר והיה ברור לי שפני מזרחה ואחר כך צפונה ומאחר וסימון השבילים אבד והקוליס של רכבי ה 4X4 גם הוא נשטף בשיטפונות החורף החלטתי לעצור,לענוד את המצפן (כן יש לי מצפן באיכות צבאית ידני וגם מצפן שניתן לענוד על היד) וללכת צפונה או צפון צפון מזרח עד שאגיע לנקודה שבה או שאזהה את שביל הג’יפים או שאתקל בסימון האדום או שאוכל לראות את דרך הגישה הרעועה למתקן הר עמרם ולעלות עליה ולהמשיך אתה לחנייה של הכסופה. איפסתי את הכוראוגרף של שעון היד שלי והקצתי לעצמי עשר דקות עד לעצירה הבאה עצירה לצורך כיול המצפן והליכה צפונה או צפון צפון מזרח על פיו.
ליתר ביטחון,ולמרות שאני מטייל בארץ המופלאה הזו ובשבילה כבר כמה עשרות שנים אני עדיין נווט גרוע. וליתר בטחון החלטתי לשלוף את הנייד ובתקווה שיש במקום קליטה,ובנוסף למצפן היד,לקבל מבט חוזי במיקום שלי וביחס שלו לכביש 90 ולכביש הגישה להר עמרם וכאשר לא רחוק ממני גבעה המתנשאת כחצופה נרגנת מעל לעמק הערבה ובראשה נקודת טריאנגולציה של רשת המפות הארצית. הפתעה: שני טלפונים שלי,נשארו מאחור בכסופה. אני תמיד משאיר טלפון אחד מוכמן ודלוק בכסופה למקרה ומשהו יחמוד אותה וייסע בה בלא רשותי אבל להשאיר את שניהם,אגב שניהם מוכמנים היו,זו כבר אכזבה גדולה ונאלצתי לסמוך רק על המצפן.
השביל האדום,דרך הג’יפים,לא עובר בנופים שענינו אותי מה גם שהאובך והשמש שכבר טיפסה אל מרומי השמיים הסירו ממני כל פקיחת עין צילומית. התרכזתי במה שאני גרוע בו ביותר:לנווט צפונה ולהגיע חזרה לכסופה.
עשר הדקות שהקצתי לעצמי עברו חלפו להם עברו קצת יותר משלושים דקות כשלפתע ממש מולי שלט סימון אדום ולצידו דרך ג’יפים דרוכה היטב ונחושה במהלכה. עליתי,בשמחה רבה ובהקלה על כך שאת הניווט הזה הצלחתי לסיים מבלי להתברבר,והמשכתי אתה לכביש הגישה להר עמרם וממנו,ועליו,לכוספה. תם.. ולא נשלם.
לגלרית התמונות – העמק הנעלם ונחל צפונות.
בריכות המלח בשמורת הטבע עברונה.
שבת אחרי הצהריים,בסיס האם שבחי בר יטבתה. זה זמן טוב לפתוח את המחשב הנייד להוריד מכרטיסי המצלמה את התמונות שנלקחו הבוקר,לגבות אותם ובאווירה הכה ייחודית למקום הזה להעלותם לתכנת ההפקה והעריכה ולבסוף לשתף את עוקבי בכלל ועוקבי הפרויקט לזכרה של גייל רובין בפרט בתמונות ומילים שמסכמות את היום הזה. תוכניות לחוד ומציאות,לחוד. כבל החשמל,שבלעדיו המחשב הוא בלוק לדלת שאין,נשאר 314 ק"מ ממני צפונה בבית.
גוגל מספר לי שבעונה הזו מגיעים חופמאים לברכות המלח שבשמורת עברונה עושים שם את חניית הלילה,נחים,אוכלים ואוגרים כוח ובבוקר ימריאו דרומה לאפריקה. עוד מספר גוגל שהשנה החופמאים מגיעים לברכות בעברונה תשושים בשל החום שפוקד את הערבה מלווה ברוח ערה וכי ביקור במקום צריך להתחשב בעובדה הזו.
והעובדה הזו,שצריך להישמר מלהבהיל ולהניס את הפלמינגו שכבר התיישבו קבע בברכות המלח וגם חופמאים שנדדו אלינו אלפי קילומטרים ומותשים מהחום והרוח,כל זה עורר את סקרנותי. חיש קל הוספתי לכסופה חצובה ומצלמה עם עדשה ארוכת טווח ויצאנו לברכות המלח שבשמורת עברונה. אגב,וחשוב לציין,השביל השחור,השביל הראשי בעבורנה,סגור לרגל שיפוצים ואי אפשר וגם אסור להשתמש בו כך שרק בגישה לברכות המלח אפשרית.
הפלמינגו,שכבר הפכו לתושבי קבע בברכות,למדו שבחגים רצוי להתרכז בברכות המלח הצפון מזרחיות אלה שקרובות לגדר הגבול ורחוקות משבילים שעליהם יכולים לנסוע כלי רכב. למה? כי כתוב בשלטים בצורה מאירת עיניים שאין לרדת לשבילים ואין להפריע לפלמינגו …אז כתוב. היו,כמה וכמה,שהיו חייבים לנסוע על מעברי הקרקע המפרידים בין הברכות כי צריך להראות לילד פלמינגו. אז גם העדשה רחוקת הרואי שלי בקושי הצליחה לתפוס אלא להקת פלמינגו שברחה רחוק ככל שיכלה ומסיבותיהם הם אפילו מעופי ראווה לא הסכימו לספק. אך היו,מופעי ראווה,אחרים – על כך בהמשך.
חופמאים,אם כשורי הצפרות שלי לא מטעים אותי,ועוד כמה צפרים אחרות כן נחתו להן ובלסו להנאתן אבל גם אלה הרחיקו לקצוות הרחוקים של בריכות המלח בגלל עברייני טבע שחייבים להגיע עם האוטו עד לציפור,אפילו שהיא,הציפור,עפה לכאן בכוח כנפיה אלפי קילומטרים ונחתה פה כאורחת ללילה אחד לנוח,לצבור כוחות לאכול ולהמשיך לעוף דרומה.
לגלרית התמונות – בריכות המלח בשמורת הטבע עברונה.
מכליות קרוסן מעופפות – צבא ארה"ב.
ובאין ציפור שיר,גם עורב זמיר. במסלול התעופה של שדה התעופה הבינלאומי בעקבה עומד לו מטוס תדלוק של צבא ארה"ב. מחמם מנועים,מריץ אותם,משחרר בלמים,רץ על המסלול ולפתע:גלגליו עוזבים את הקרקע והוא ממריא אל על. עקבתי אחריו בעין העדשה ובעוד זה מתרחק לו בקצה עיני אני רואה מטוס תדלוק נוסף של צבא ארה"ב יוצא מהחנייה ומתחיל והסעה אל ראשית מסלול ההמראה עוקף לימינו את מבנה בית הנתיבות מגיע לקצה מסלול ההמראה,מרעים מנועיו משחרר בלמיו רץ על המסלול ואט אט ניתק מהקרקע והציפור הענקית והמרעישה הזו מטפסת אל על על רקע הרי אדום שהשמש השוקעת מחזקת את גונם האדום.
אינני יודע לאיזו משימה התעופפו להם שני הטנקרים המרשימים האלה אבל בליבי עודדתי אותם לדרך צלחה,בהצלחה במשימתם ובעיקר שישבו בשלום לבסיסם בנמל התעופה הבינלאומי עקבה שבירדן.
שני המטוסים האלה צולמו מחוץ לגבולות מדינת ישראל ועל כן תמונתם לא הוגשה לצנזורה.הימצאותם על אדמת ירדן לא רק שאיננה סוד צבאי האיראנים הפגיזו את עקבה לאחרונה ולא פעם אחת…
השמש שקעה לה ולאט לאט מחשיך האזור. זוהי שמורת טבע והלילה הוא ממלכתם של תושביה בלבד ללא נוכחות אדם. אני מפנה עצמי מהשמורה וחוזר לבסיס האם.
בדרך כלל בוקרו של היום האחרון בבסיס האם משמש להתארגנות מהירה,אריזת כל הציוד חזרה לתא המטען של הכסופה,כשכל פעם אני מתפלא מחדש איך ב 48 שעות הצלחתי לעשות כזה חוסר סדר בציוד שלי שצריך להתרכז מפיזורו באוהל חזרה לשטח,הלא ממש גדול,בתא מטענה של הכסופה.
הפעם זה היה שונה. לא,לא צריך לדאוג הבלגן הרגיל שרר כהרגלו,הפעם יציאה בבוקר מבסיס האם אומרת השתרכות בפקקי ערב כיפור במרכז הארץ. ואם משהו שנוא עלי ביותר זה לחזור מהערבה ישר לפקק של מציאות ישראל היום יומית. המידע הזה היה ידוע מראש ומראש תכננתי להישאר באילת עד לשעות הבוקר המאוחרות ולהגיע למרכז אחרי הפקקים.
לגלרית התמונות – מכליות קרוסן מעופפות – צבא ארה"ב.
שמורת האלמוגים אילת.
התוכנית? אז למי שחושב שהדיבור על שינויים קיצוניים במזג האוויר הם חרושת שמועות זדון של פוליטיקאים ובעלי ממון אז זה מוזמן לדפדף הלאה. כדור הארץ חווה שינוי במזג האוויר. הוא מתחמם. התהליך הזה,של התחממות,הוא בחלקו תהליך טבעי שכבר קרה בכדור שלנו וככל הנראה ולפי הידוע לי כולל ממקורות ארכאולוגים ההתחממות והפיכה של מקומות מוריקים למדבר האחרונה שמתועדת אירעה בסוף האלף השני לפני הספירה אז ערי מדינה,כמו ערד בישראל מקדש הכלקוליתית בעין גדי והעיר ג’אווה שבעבר הירדן (אם למנות כמה) כולם ננטשו ולא בקרב אלא כי הפכו ממקומות עם גשם וחמימים במידה סבירה למדבר דל ממטרים יבש וחם מאוד. התהליך,הטבעי,הוא אטי אבל באדיבותנו בני האנוש הוא מואץ בקצב הולך ומתגבר וסופו אינו ברור לחלוטין.
בבקע ים המלח ובערבה תהליך ההתחממות העלה ביותר ממעלה וחצי את הטמפרטורה החמה הממוצעת הרב שנתית ויחד אתו הביא תופעה מדאיגה אחרת: הבוקר,מהנץ החמה ועד בערך 10 בבוקר,מתחיל חם מעל ל25 מעלות וקצת מתחת ל 30 ואתו עולה הלחות לכדי 60%,אחרי השעה עשר הטמפרטורה מזנקת במהירות ל38 ועד 42 מעלות והלחות חוזרת לערכיה המקוריים בין 5 ל 15 אחוזי לחות.
הלחות והחום אינם עניין של מה בכך,הם פגיעה קשה בפעילות החקלאית בערבה בכלל ובזו הקשורה במטעי התמרים מקור הפרנסה העיקרי בערבה כמו גם משאב לאומי שמפרנס לא מעט משפחות וגם מכניס מטבע זר לאוצר המדינה.
מנקודת המבט שלי,ובערבה הדרומית,זה אומר שפעילות כמו קיפול האוהל ואריזת חפצי בתא המטען של הכסופה,בבוקר,זה פעילות שרמת ההזעה בה שוות ערך לביקר בסאונה פינית מפוארת ומצוידת היטב,רק שאת הסאונה…לקחו והשאירו רק את החום והלחות.
אז בתוכנית היה: ממש בשיא ההפקה של הסאונה הפינית לקפל את האוהל להכניס הציוד לכסופה ולאוץ לתוך חיקה הממוזג והנעים. ואז,ביחד,הכסופה ואני,לשם פעמינו לשמורת האלמוגים שבדרום אילת.
לא לא הייתה לי תוכנית לשנרקל בשמורת האלמוגים וגם אין לי ציוד צילום שיכול להיכנס מתחת לפני ים סוף. מה כן? הגשר שמוביל מחוף הים לקצה שמורת האלמוגים וממנו יורדים למים לשנקרל,הגשר הזה אמור להיות מקום שבו ניתן לצפות באלמוגים ובדגים שביניהם.
כמו תמיד,תוכנית לחוד ומציאות לחוד. רוח עזה פקדה את מפרץ אילת,הים היה גלי ואי אפשר היה לראות אל תוכו יותר מחמישה סנטימטרים. כן יש שם אלמוגים כי אני יודע שיש ובין גל לגל אפשר להציץ בהם אבל הדגים…:הדגים לא אוהבים חוף סוער והם פשוט נעלמו מהקצת אלמוגים שיש שם.
בים סוף עצמו כמה וכמה רחפני מצנח הפליאו בפירוטכניקה שלהם ומידי פעם,באמת המוכשרים והטובים שבהם,תפסו משבי רוח עלו גבוהה מעל לים וביצעו פעלולים מרהיבים בפני עצמם ועוד יותר מרתקים כשהם נתפסים בעין העדשה על רקע חופיה הצפוניים של ערב הסעודית.
גם פה הצילום אל מתחת לפני השמש יחד עם הרוח שהביאה אתה אובך חזק וצפוף,ופעלוליהם המרהיבים של מצנחי הרחיפה היוו אתגר צילומי רציני והקדשתי להם זמן לא מועט בכלל.
חלפו להן הדקות וכמה וכמה שעות אחדות,מבט בשעון מראה שכבר אפשר להתחיל להצפין וצפוי שאזנב בפקקי ערב כיפור ולא אקלע לתוכם. למרות פעלוליהם המרהיבים של מצנחי הרחיפה אספתי את עצמי נכנסתי לכסופה והתחלנו לצאת מאילת כשאני מרגיש שהבטן שלי קוראת למזון.
אין כמו חניון הלילה של הר יהורם כדי לעצור לארוחת בוקר קצרה מלווה בקפה שחור חם וטעים שהוכן עוד קודם לכן בבסיס האם. על רקע הר יהורם שמעלה פסגתו עשוית הגרניט אל השמיים בנכוחות שלא ניתנת להתעלמות ומעבר לו בוהקים השמים ומסנוורים בשל החזר האובך את אור השמש. התעכבתי למרגלות יהורם וכשארוחת הבוקר כבר נבלסה,כוס הקפה כבר התרוקנה חזרתי לכסופה ואתה לתחנת העצירה והתרעננות הראשונה במצפה רמון ומשם הביתה.
לגלרית התמונות – שמורת האלמוגים אילת.
תם. ולא נשלם.
מנחם.
פרוייקט גיל רובין – א’ תשרי תשפ"ז.
בישראל יש הרים בצפון הארץ,במזרחה ובדרומה. מהו ההר הצפוני בישראל? מהו ההר המזרחי בישראל,ומהו ההר הדרומי בישראל?
ההר הצפוני בישראל,ואני שומע את ידעני הגאוגרפיה צועקים:החרמון,החרמון! אז בישראל,כמו בישראל,שום דבר איננו פשוט ומובן מאיליו:
ההר הצפוני ביותר בישראל,נמצא גם בישוב הצפוני בישראל,הוא הר צפייה שמעל למטולה. לאחר 1967 החרמון,אכן,הפך להר הצפוני בישראל אבל: החרמון איננו שטח בריבונות ישראלית,הריבון שם הוא צה"ל והכניסה לחרמון בכלל ופיסגתו בפרט,מצפה שלגים,אסורה לאזרחי ישראל.יוצא איפה: שההר הצפוני ביותר בישראל שעיו ניתן לטפס ולקבל את פני השנה החדשה הוא צפייה שבמטולה.
במזרח הארץ ה"סיפור" דומה אך לא זהה. ההר המזרחי ביותר בישראל עד 1967 היה הר הסוסיתא. כן זה שמכונית תוצרת ישראל נקראה על שמו,וכן זה שנמצא מעל עין גב בשיפולי רמת הגולן ובו גן לאומי קסום ביופיו. אחרי ששת הימים הפך הר חוזק,שברכס בשנית, להר במזרחי ביותר בישראל. למרגלות הר חוזק שוכן מושב אלוני הבשן שהוא,גם,הישוב המזרחי ביותר בישראל. על הר חוזק אפשר לטפס לשם קבלת האור הראשון של השנה החדשה אך לא על פיסגתו שכן שם מחנה צבאי סגור לאזרחים ישראלים.גם על הסוסיתא אי אפשר לטפס לקבלת זריחת יומה הראשון של השנה כי היא גן לאומי שנפתח בבוקר אחרי שהשמש כבר בשמיים גבוהה.
בדרום,ההר הדרומי בישראל הוא הר צפחות. כשהיו פה הבריטים הם חשבו שהר צפחות עשוי אבני ציפחה וחשבו לכרות את ההר והפוך אותו לגבעה נמוכה ושוממה. לשם כך פרצו שביל שמוביל מפאתיה המערביים של אילת לפסגת הר צפחות. לאחר פריצת השביל הסתבר שבהר יש לא מעט אבל אבני צפחות אין והשביל הבריטי נותר על מקומו ומשמש לטיפוס אל פיסגת ההר גם היום והוא פתוח ונגיש לציבור ללא התניות.
לכל ההרים הקיצוניים ברוחות השמיים של ישראל יש קשר הסטורי ביניהם: כולם הם תוצאה של פעילות משולבת שבה נסוג ים תאטיס וחשף את שכבות הסדנמטצייה שאגר תחתיו יחד עם פעילות של התרוממות הרים כתוצאה מתנועת השבר הערבי אל מול השבר הארץ ישראלי המערבי מה שידוע לכולנו כשבר הסורי אפרקאי.
הר צפחות בולט לא רק בהיותו הנקודה הדרומית בישראל אלא גם,כאמור אבני ציפחה אין בו,הוא איננו קימוט עתיק של הרי אילת,קימוט שמעלה מתוככני הכדור שלנו את אבני הגרניט הקסומות של מאסיב אילת,אלא משקע של ים תאטיס שהקימוט שיצר השבר הסורי אפרקאי דחף אותו כלפי מעלה ובתהליך הדחיפה הזו כבש אותו למסלע אחיד וקשוח למדי.
את אורה הראשון של שנת תשפ"ז קיבלתי על פסגתו של הר צפחות והתמונות,הן כאן לפניכם.
שנה נפלאה לכולם ולכולן – מנחם.
פרויקט גייל רובין – יום העצמאות 2026.
יום העצמאות ה-78 של מדינת ישראל חל בשלהי המערכה השנייה מול אירן. קולות הטילים כבר נדמו אבל הקולות הפנימיים הנדרשים לכתוב את סיפורו של המסע הזה לדרום הערבה והרי אילת – אילו נדמו והעת לתת להם דרור הגיעה.
בשעת לילה מוקדמת שמנו פעמינו,הכסופה ואני,דרומה במטרה להתחיל את שלושת ימי העצמאות ה-78 בקבלת השחר בחולות כיסוי שבעמק עובדת שבהרי אילת. תוכניות לחוד ומציאות לחוד. עדיין חושך ויש עוד כמה דקות טובות עד שיתחיל עלות השחר,בכניסה לשמורת חולות כיסוי מוצב מחסום ועליו שלט מאיר עיניים וברור:"שטח צבאי סגור – הכניסה אסורה". בעודי מתמרן את הכסופה לצידי הדרך על מנת לברר מתי יעלה השחר ולתכנן איפה לקבלו נעצר לידי רכב ביטחון של שדה התעופה הצבאי הסמוך ואני נשאל אם הכל בסדר? האם צריך עזרה? וכשהשבתי בשלילה והסברתי שאני עומד על מנת להזין נתונים לוויז הונחתי לנפשי. הכסופה ואני עשינו דרכנו לכביש 12,לכיוון אילת.
עם תחילתו של אור ראשון חיפשתי מקום גבוה בצידי כביש 12 שבו אוכל לעצור בבטחה ולשוטט בו ולצפות,בעין ובעין העדשה,בזריחתו של יום חדש. משנמצאה נקודה כזו יצאתי מהכסופה ושוטטתי לי בשטח בעת השמש עולה לה מעל לקו הרקיע ויום חדש מבציעה.
התמונות מעלות השחר בשולי כביש 12 – הן כאן לפניכם.
הסיור בחולות כיסוי,זה במתוכנן במקור,היה אמור להשאיר לי חלק קטן מהיום לחשוב להיכן לסור לסייר להרוות העין ואת עין העדשה,ברם:הסיור הזה בוטל כאמור,ולאחר השהייה ברחבי מאסיב אילת לקבלת היום החדש סרתי למרכז הצפרות שבפאתי העיר אילת.
יום העצמאות חל בחודש מאי ונדידת הצפרים,נדידת הקיץ,כבר הסתיימה ובעלי הכנף הנודדים כבר חלפו מעל אילת בדרכם לארץ מוצאם. למרות זאת לא היה משעמם במרכז הצפרות ואת אשר ראו עייני תפסה גם עין העדשה.
התמונות ממרכז הצפרות אילת – הן כאן לפניכם.
ממרכז הצפרות סרתי לבסיס האם שבחי בר יטבתה שם נטעתי את האוהל שלי והתארגנתי לשהייה בת שלושה ימים במקום הכה אהוב.
אט אט השמש עושה דרכה מערבה וגם חום היום הולך ויורד. באופן בלתי מוסבר נמשכה דעתי לביקור בחולות סמר,אתר החולות הנודדים של הערבה הדרומית הסמוך,מאוד, לבסיס האם. אז,נכנסתי לכסופה עמוס בתיק הצילום ונסענו לחולות סמר. בחולות סמר ביליתי שעה קלה השבעתי את עיניי ואת עין העדשה וחזרתי לבסיס האם.
התמונות מחולות סמר – הן כאן לפניכם.
ויהי ערב ויהי בוקר – יום חדש.
בתוכנית המקורית תכננתי יקיצה בשעת לילה צעירה ולסור לעמק הנעלם שבשולי מצוק ההעתקים של מאסיב אילת. בעקבות ביקור עבר באתר אני יודע שדרך הגישה הופכת ללא עבירה במרחק רב,יחסית,מתחילת המסלול בעמק הנסתר ומאחר ובחורף,שזה עתה הסתיים,היו שיטפונות במקום לקחתי בחשבון הליכה לא קצרה מהמקום הכי רחוק בדרך הגישה שבה הכסופה יכולה לנסוע ועד לתחילת המסלול.
תוכניות לחוד ומציאות לחוד. היקיצה לבוקרו של היום הזה התעכבה קמעא ושינוי תוכנית היה חובת המציאות.
שמורת הטבע נמרה נמצאת צפונית מערבית לבאר אורה,בשוליה נמצא אתר הטמנת הפסולת של העיר אילת וישובי הערבה. החלטתי לנצל את עלות השחר והאור הראשון לביקור בנמרה. סרתי לשמורה והפעם החלטתי ללכת לאזור בשמורה שבו טרם ביקרתי בביקורי הקודמים ולהתמקד בצפייה בפסולי הטבע שפיסל במסלע שבאזור בעזרת הרוח,הגשם,השיטפונות והבדלי הטמפרטורה הגדולים בין היום ללילה.
תוך כדי כך שאני מרווה את עייני בקרני השמש העולה בפיסולי הטבע הלכתי לעצמי לקצה הדרום מערבי של השמורה שם ראיתי,עוד מרחוק,סלע שזינק לו אל על במעשה הטבע,בדומה לתופעה שנמצאת לא רחוק בשם באתר עמודי שלמה. כשהגעתי קרוב לסלע המזדקר הביט בי פיסול טבע שעם קצת דמיון ותעוזה נראה לי כפניו של אדם בהבעת פנים ייחודית לאופיו של האדם המפוסל. חשבתי לעצמי:אם יש אלוהים אז כנראה הוא עצמו פיסל את דמות פניו בסלע המזדקר. בילית שעה ארוכה נוכח פניו של אלוהים,נותן לקרני השמש לרצד בו ולתת לפניו את הבעתם הייחודית והנצחתי את שראו עייני בעין העדשה.
נפעם ונרגש ממראות פסולי הטבע באתר בכלל ובפיסול פני האל בפרט השמש כבר תפסה את מיקומה בדרכה אל על יחד עם האובך,הכה אופייני לאזור. חזרתי לכסופה ואתה לבסיס האם ביטבתה.
התמונות מפסלי הטבע בשמורת נמרה – הן כאן לפניכם.
עדיין באזור באר אורה מזדקר לו הר מעל לערבה ובקצהו המזרחי ישנה תצפית המאפשרת מבט אל עבר הערבה הדרומית,אילת,ובתלות בהסתלקות האובך האופייני לאזור,נמל התעופה רמון וצפונה לו כולל הרי אדום המזדקרים אל על. ביקור קודם באתר נכשל כי הכסופה לא הייתה מסוגלת לנסוע בשביל הגישה למצפה עברונה,על כן החלטתי לצאת,לקראת דמדומי היום,לאתר ולנסוע עד היכן שהכסופה יכולה,מבלי להזיק לה,ומשם לטפס רגלית למצפה עברונה.
ביליתי שעה קלה במצפה עברונה והרוויתי את עייני ועין העדשה בדרום הערבה בואכה עקבה ואילת וצפונה את נמל התעופה רמון והרי אדום שבמזרח. עת החלה החשיכה לרדת ירדתי מהמצפה חזרתי לכסופה ושנינו שבנו לבסיס האם ביטבתה.
התמונות ממצפה עברונה – הן כאן לפניכם.
ויהי ערב,ויהי בוקר – יום חדש.
בעודי מתכנן את יצאתי ביום הזה,השלישי בערבה הדרומית ומאסיב אילת,נתקלתי בפרסום על נקודת תצפית חדשה באזור הר עיט והחלטתי לסור למקום לשזוף את העין. את הדרך לשם,ממש באור ראשון של בוקר,החלטתי לעשות דרכי בכביש 13 ולנצל את ההזדמנות לשזוף את העין בכביש העולה מהערבה להרי אילת.
בכביש 13 עצרתי כמה פעמים להרוות את העין וגם את עין העדשה וסיימתי את הדרך בכניסה לאזור התצפית שהיה מתואר בכתבה שקראתי. כדרכי התברברתי בדרך ומצאתי את עצמי באזור שנמצא צפונית להר עיט בדרך ג’יפים שהכסופה הודיעה חד משמעית:"פה אני לא ממשיכה לנסוע". אז העמדתי אותה בצד הדרך ויצאתי להרוות את העין מהערבה והרי אילת כפי שנשקפו בשולי מצוק ההעתקים. ביליתי שעה קלה באזור,שבו שבילים לא מסומנים,חזרתי לכסופה ואתה לבסיס האם ביטבתה לאחר ירידה מאתגרת,לכסופה ולי כמי שנוהג בה,חזרה לבסיס האם שביטבתה.
התמונות מכביש 13 – הן כאן לפניכם.
התמונות ממצוק ההעתקים ליד הר עיט – הן כאן לפניכם.
תם,ולא נשלם.
מנחם
סובב דרום ישראל – ראש השנה 2025.
לוח הזמנים שלי הסתדר כך שאני יכול לצאת למסע סובב דרום ישראל בסוף השבוע האחרון של תשפ"ה,ולחזור ביום הראשון של השנה החדשה תשפ"ו.
המסע הזה,כמו כל פרויקט צילום שנמשך כמה ימים,הוא במסגרת פרויקט על שם הצלמת גייל רובין זיכרונה לברכה. גייל התפרסמה,בין השאר,בזכות התיעוד הצילומי של חציית תעלת סואץ במלחמת יום הכיפורים והייתה,למעשה,לצלמת העיתונות הראשונה שחצתה את התעלה יחד עם כוחות צה"ל. יוצא איפה שנקודת זמן בתולדותיה של גייל רובין מצטלבת,במעט,עם האהבה שלי לדרום הארץ,מים המלח,דרך הערבה ושמורת הרי אילת.
ביום שישי האחרון של תשפ"ה בשעת בוקר מוקדמת יצאתי מעיר מגורי לכביש מספר 6 ממנו לכביש מספר 1 וממנו לכביש 90 כשהתחנה הראשונה היא בשמורת הטבע עין גדי. לאחר שהייה בשמורת עין גדי חזרתי לכביש 90 ואתו המשכנו,אני והכסופה,לבית המלון שבאילת.
בשני הימים הקרובים,שבת האחרונה של שנת תשפ"ה ויום ראשון האחרון של אותה השנה,ביקרתי בשני אתרים בקניון האדום שבהרי אילת,ובשמורת הטבע עברונה שבערבה הדרומית. שני הביקורים התחלקו לשני חלקים: ביקור ראשון עם אור ראשון לסמל את בואה של תשפ"ו וביקור שני,באותו אתר,עם אור אחרון לסמל את עזיבתה של תשפ"ה. לערב החג לא הייתה תוכנית קונקרטית אבל סקרנותי גברה ובבוקרו של יום סרתי לביקור קצר בנמל אילת. בבוקרו של היום הראשון של תשפ"ו אספתי את חפצי מהמלון חברתי לכסופה ונסענו חזרה הביתה הפעם: כביש 12,כביש 40, כביש 6 והקטע האחרון וזה שסוגר את המסע,כביש 40 שמסתיים בפאתה המזרחיים של עיר מגורי,ומשם:הביתה.
סך בכל,במסע הזה,נגמעו 963 קילומטרים,נצפו שתי זריחות,או אם תרצו שתי קבלות פנים לשתפ"ו הממשמשת ובאה,ושתי שקיעות,אם תרצו שתי פרידות משנת תשפ"ה היוצאת.
שמורת הטבע עין גדי.
ברביעי במאי 2025 ירדו באזור נחל דוד,הידוע בשם שמורת הטבע עין גדי,35 מ"מ של גשם בפרק זמן קצר ביותר. הדבר גרם לשיטפון יוצא דופן בעצמתו שגרם נזקים חמורים לשמורה בכלל ולשבילי הטיול בה בפרט.
בשלישי ביולי 2025 לאחר מאמצי ניקוי וסילוק נזקי השיטפון נפתחה שמורת הטבע עין גדי. רק חלק קטן מאוד של השמורה נפתח ורובה הגדול עדיין סגור ונמצא בהליך של ניקוי ושיקום.
בתחילתו של מסע סובב דרום ישראל בואכה ראש השנה 2025 התחנה הראשונה במסע הזה הייתה שמורת הטבע עין גדי.
החלק שנפתח לקהל הוא חלק קטן מאוד מהשמורה והוא נמשך לאורכם של כמה מאות מטרים בודדים והאטרקציות של עין גדי,כמו למשל בריכות השכשוך המפלים והמפלונים וכמובן מפל נחל דוד’מעיין גדי והמקדש הכלקוליתי – כל אלה:סגורים לקהל ונמצאים בהליך שיקום.
נכנסתי לשמורה עם פתיחתה וכשיצאתי ממנה,כעבור כשעתיים,הייתי היחידי שפקד את האתר.
אז לאחר שאמרתי שמדובר בקטע קצר מאוד של השמורה מה עשיתי שם שעתיים?
השיטפון פגע בשבילי ההליכה ובערוץ הנחל אבל לא פגע באיש וגם הטבע עצמו לא ניזוק. בשמורה ישנו עדר של יעלים המונה כמה מאות פריטים. כשלושים מהם ניצלו את תנועת האדם הדלילה,דלילה לשון המעטה,ופשו להם בשביל הפתוח כשהם מלחכים מהצומח שבמקום. היעלים של עין גדי למדו לחיות לצד האדם והם סבלניים לנוכחותו. בעונה הזו הצעירים של העדר מחזרים אחר היעלות הצעירות מחזה מלבב לכשעצמו.
לאחר כשעתיים בקרבתם של היעלים עשיתי עוד כמה צעדים ופקדתי את מפל המים היחיד שכרגע נגיש לציבור המבקרים.
בינתיים חום היום התעצם,היעלים הלכו לחפש להן צל לשבת בו ולהעלות גירה ובתקווה שהזכרים יפסיקו להטרידן,ואני: חזרתי לכסופה ועשינו את דרכינו לבסיס האם באילת.
לגלרית התמונות – שמורת הטבע עין גדי.
הקניון האדום,הרי אילת – זריחה.
הקניון האדום נמצא כעשרים קילומטרים צפונית לאילת וממערב לכביש 12. הקניון הוא חלק מנחל שני שמקורו בבקעת הירח משם חותר הנחל במסע בן 13 קילומטרים שבסופו נשפך לנחל רחם. נחל שני הוא נחל אכזב והוא אחד הנחלים הארוכים במסיב הרי אילת.
הקניון האדום,כאמור חלק מנחל שני,הוא תוצאה של בליית מים את המסלעה שבו עובר הנחל. חתירת הקניון מתחילה לאחר היווצרות השבר הסורי אפריקאי שיצר הפרשי גובה בין הרי אילת לבקע עצמו. הפרשי הגבהים יחד עם תקופות גשומות מתקופתנו אנו גרמו לחתירת ערוצו של נחל שני וכחלק ממנו את חתירת המים במסלע האדום של הקניון.
אורכו של הקניון הוא 200 מטרים בלבד ועומקו המרבי הוא שלושים מטרים. חתירת הקניון עדיין פעילה ברם כמות המשקעים באגן ההיקוות של נחל שני נמוכה מאוד והתעמקות החתירה בקניון היא כמה מילימטרים בודדים ביותר בשנה גשומה,ולא כל שנה היא שנה גשומה.
באור ראשון של היום השני במסע סובב דרום ישראל הגעתי לקניון האדום. השעה המוקדמת ואור קרני השמש הראשונות האירו את הקניון וגונו האדמדם התחוור משהו. מלבדי,לא היה איש בקניון,בדרכי חזרה בערוץ נחל שני פגשתי ביעל זכר שירד להשביע את רעבונו בערוץ נחל שני. לאחר שבילינו שעה קלה ביחד נפרדנו כל אחד לדרכו,היעל הלך לחפש עוד מזון ואחר כך מקום בטוח ומוצל להעלות גירה ואני חזרתי לכסופה ולדרכנו.
לגלרית התמונות – הקניון האדום,הרי אילת – זריחה.
הקניון האדום,הרי אילת – שקיעה.
קצת לפני שעוזבת אותנו השבת האחרונה בשנה העברית היוצאת,חזרתי ללוות את צאתה בקניון האדום.
לאחר הביקור בבוקר,הביקור הזה היה בסדר ההפוך,כלומר: התחלתי בשביל השחור,זה שעל פי הקניון,עשיתי מלוא אורכו ולבסוף ירדתי לקניון האדום בחלקו המזרחי היכן שהקניון מסתיים. משם טיפסתי בשלושת מפליו ויצאתי מהיכן שנחל שני מתחיל לחתור את הקניון.
יחד איתי הלכה השמש,הנמיכה את מיקומה במערב ואט אט נעלמה מעבר לאופק,שולחת את אחרוני קרניה הצהבהבים ומלווה את השבת האחרונה בשנה היהודית הבאה אל סופה.
עם רדת החשיכה נכנסתי לכסופה וחזרנו לבסיס האם באילת.
לגלרית התמונות – הקניון האדום,הרי אילת – שקיעה.
שמורת הטבע עברונה,הערבה הדרומית – זריחה.
שמורת הטבע עברונה נמצאת בדרום הערבה כעשרים קילומטרים צפונית לאילת,חלקה הצפוני,וכארבע קילומטרים צפונית לאילת,חלקה הדרומי. זו השמורה הגדולה בערבה. בתקופות שונות,בעיקר בתקופה הפרסית והרומית,היו בשמורה חוות חקלאיות שניזונו ממים שנאצרו אחר הגשם,ממעיינות מליחים ומבארות מים מתוקים שהיו באזור.
עם הקמת המדינה נעשה ניסיון ליישב את שמורת עברונה באזורים שהם היו יישובים בתקופות קודמות,הניסיון הזה לא צלח. לעומת זאת,משאבי המים של שמורת עברונה כן נוצלו לצרכיי חקלאות של ישובים שכנים עד שהתייבשו וכלו לעד.
בסוף שנות החמישים של המאה הקודמת זממה ממשלת ישראל לבנות שדה תעופה,נוסף לנתב"ג,בעין עברונה. התוכנית רקמה עור וגידים ועברה כמה תהפוכות עד שמכרז לבניית שדה התעופה יצא לסקטור הפרטי ב 1995. למכרז לא ניגשה אף חברה והוטל על רשות שדות התעופה להקים את שדה התעופה כקבלנית ביצוע. גם הרעיון הזה כשל וב 2001 הוחלט סופית שלא להקים שדה תעופה בעין עברונה. לעת עתה השמור ניצלה.
ב 2014 צינור נפט גולמי השייך לחברה המשלתית קצא"א (שבה שותפה ממשלת איראן שמחזיקה מחצית ממניות החברה,כן – גם כיום) נפרץ והציף חלקים מהשמורה בנפט גולמי. כתוצאה מהדליפה נסגרה השמורה ונגרם לה נזק רחב היקף.ממשלת ישראל החליטה לממן את ניקוי השמורה,ניקוי שבוצע,בין השאר,באמצעים ביולוגים שאכלו את זיהום הנפט ובהוצאת קרקע מזוהמת מהאתר והחלפתה בקרקע נקייה. באפריל 2015 נפתחה השמורה.
כיום מאכלסת השמורה מגוון ביולוגי ייחודי לה ולאזור הערבה ולאחר שניצלה מהקמת שדה תעופה בליבה ומזיהום הנפט נקווה שבזה תמו תלאותיה והמגוון הביולוגי שבה יפרח ויתפתח.
בבוקרו של היום השלישי במסע סובב דרום ישראל ראש השנה 2025,ממש עם הנץ החמה ביקרתי בשמורה למלוא אורכה ובדרכי נתקלתי בפרט יחיד של צבי הנגב כמו גם בדקלי הדום ההדורים שניהם,הצבי ודקלי הדום שניהם מהמגוון הביולוגי המיוחד של עברונה.
לאחר ביקור בשמורה סקרנותי התגברה וסרתי לברר מה זה השביל שמתחיל לא רחוק משער הכניסה לבאר אורה ונמצא על דרך הגישה לשמורת הטבע נימרה ולאתר ההטמנה הסמוך לה.
סרתי למקום ולאכזבתי גליתי שמדובר בדרך 4X4 שמובילה לנחל עתק שבהרי אילת.ביליתי שעה קלה באזור ומשסבאה סקרנותי חזרתי לבסיס האם שבאילת.
לגלרית התמונות שמור הטבע עברונה,הערבה הדרומית – זריחה.
לגלרית התמונות שביל 4X4 ליד הכניסה לבאר אורה – נחל עתק
שמורת הטבע עברונה,הערבה הדרומית – שקיעה.
קרני השמש מבצבצות מעל הרי אילת,השמש:בדרכה לשקוע ביום שני האחרון לשנה העברית הזו. בשעת השקיעה הגעתי,בשנית,לדקלי הדום שבשמורת הטבע עברונה. דקל הדום הוא דקל מיוחד במינו:מקורו באפריקה והוא לא נותן כל פרי,בנוסף:בניגוד לדקלי התמר,דקלי הדום יכולים להוציא מאותם השורשים שני גזעים או יותר. על מנת להתרבות,כמו דקל התמר,דקל הדום זקוק לדקלים זכרים שירבו את הדקלים הנקביים. בעברונה: הדקלים הזכרים נמצאים מעט צפונה למקבץ דקלי הדום הנקביים,שמכילים כמות גדולה יותר של דקלים. זוהי תפוצתו הצפונית ביותר של דקל הדום והוא ערך טבע ייחודי לשמורת עברונה ומוגן על פי חוק.
אף כי השמש שולחת את קרניה אל עבר הרי אדום אלה האחרונים מתחבאים אחרי מסך אובך שפוקד את האזור כולו במסגרת השקע הסתווי הממשמש ובא הלא הוא שקע ים סוף,שיביא עמו חמסין עם טמפרטורות גבוהות ויובש רב.
בלי לשם לב החשיכה יורדת וכבר קשה להבחין בין מקבץ דקלי הדום הנקביים,להרי אדום הרחוקים,רק אורות מכביש 90 מסגירים את הכיוון אליו יש לנוע.
לגלרית התמונות שמורת הטבע עברונה,הערבה הדרומית – שקיעה.
היום הרביעי – נמל אילת.
ליום הרביעי בסובב דרום ישראל ראש השנה 2025 לא היו לי תוכניות. סקרנותי גברה עלי והחלטתי לקחת קו אוטובוס פנימי שמגיע,בסופו של דבר,לנמל אילת וכך היה.
נמל אילת פוטנציאלית הוא הנמל החשוב ביותר של מדינת ישראל,וזאת בשל קירבתו למזרח הרחוק בכלל ולסין בפרט. פוטנציאלית,כבר אמרנו? במציאות ספינות הסוחר מתחלקות.ממש בגדול ובכלליות רבה,לשלושה גדלים. הגודל הוא פונקציה של אורך הספינה,רוחבה ובעיקר השוקע שלה.
עיקר הסחורה בין המזרח הרחוק לאירופה ארה"ב,וגם לישראל,משונע באמצעות קונטיינרים. אניות הקונטיינרים מסווגות לשלושה גדלים שמידותיהם תואמים את תאי הציפה בתעלת פנמה טרם השדרוג שעברה ב 2016.
לעיננו של נמל אילת: אוניות הקונטיינר מסווגות,כאמור,לפי אורך ורוחב בתואמים את תאי הציפה בתעלת פנמה אבל,ישנו נתון נוסף שלגבי תעלת פנמה הוא זניח אבל לגבי תעלת סואץ בכלל ונמלי ים בפרט הוא רב משמעות והוא:עומק השוקע של האנייה.
אניות מכולה קטנות יגיעו לשוקע של עד 12 מטרים,בינוניות יגיעו לשוקע של 13.3 מטרים והגדולות,שמכילות 12,000 קונטניירים או יותר,לשוקע של 15.2 מטרים.
יוצא איפה:על מנת לשדרג את נמל אילת לאחד מנמלי העולם הגדולים שאותו יפקדו ספינות קונטיינר בינוניות וגדולות ויעדיפו אותו על פני שייט בתעלת סואץ,צריך להרחיב ולהעמיק את הנמל. הרחבת נמל אילת בלתי אפשרית שכן מצפון לו שוכן בסיס חיל הים זירת ים סוף ומדרום לו הגבול עם מצריים. להעמיק את נמל,בלתי אפשרי כי כבר עכשיו הוא גובל בשמורת טבע ייחודית וכבר עכשיו הוא גורם לה לנזקים קשים מנשוא.
בלית ברירה נמל אילת נשאר הנמל העיקרי שדרכו מיובאות מכוניות מהמזרח הרחוק,ובעיקר מסין,לישראל.
בצל מלחמת חרבות ברזל הפעילות בנמל אילת דלה ביותר והיום,למשל,הוא היה ריק מאדם,לא עגנה בו אף ספינה וגם מכוניות מסין יש מעט ורובן עוטות סימני זמן ניכרים.
מנחם.
פרויקט גייל רובין – יום העצמאות 2025.
יום העצמאות מסמל,יותר מכל,את סופה של נדידת העם היהודי ברחבי העולם אל הבית לאומי בישראל.
בטבע,נדידה מסתיימת תמיד במקום,כלשהו,קבוע שבו נקבע המושב הסופי שיכול לשמש לרבייה,כמו בנדידת הציפורים,או נקבע לצורך אגירה כמו במקרה של החולות הנודדים באזור מסיב אילת והערבה.
את המסע,בן שלושת הימים,למסיב אילת והערבה ערכתי בסימן של נדידה. נדידת חולות ונדידתם של הנבטים מעומן,של היום,לנמל עזה בהסיעם את המור והלבונה.
חולות כסוי.
חולות כיסוי נמצא בחלק הצפוני של ביקעת עובדה שבמרכזה נמצא שדה התעופה,הצבאי,עובדה.
מקורם של החולות שבחולית כיסוי שנוי במחלוקת,לפי גרסה אחת מקורם בחולות שהסיע הנילוס הכחול ממקורותיו באתיופיה לדלתא שלו ומשם,הרוח,הסיעה אותם לחלקה הצפוני של בקעת עובדה,שם מתרוממת הקרקע רגע לפני מצוק ההעתקים של בקע ים המלח,ובשל ההתרוממות הטופוגרפית מוצא החול את מקום מושבו הקבוע. הגרסה השנייה היא: מקור החולות בהרים של מזרח סיני,משם מסיע אותם הרוח למקום מושבם בצפון בקעת עובדה שם מוצאים גרגירי החול את מקום מושבם הקבוע בשל הטופוגרפיה של המקום,כפי שהוסבר קודם לכן. בשל הרכב הקוורץ והמינרלים של החולות סבירה יותר האפשרות השנייה כמקורם של גרגירי החול בחולית כיסוי.
מקדש הנמרים.
מקדש הנמרים הוא אתר ארכאולוגי פרה היסטורי. המקדש נמצא צפונית מזרחית לשדה התעופה הצבאי שבבקעת עובדה. בשנות השמונים,של המאה הקודמת,טנק של צה"ל עבר במקום והמקדש התגלה תחת זחליו. באותה השנה,ובמשך השנתיים הבאות, נחפר המקדש ועבר תהליך שימור. מקדש הנמרים מתאפיין בחצר שנמצאת מזרחית למקדש ובה 16 דמויות של בעלי חיים שנבנו באבנים קטנות. בצידה המערבי של חצר המקדש נמצא אלמנט בנוי אבן שמקובל לחשוב שהוא "קודש הקודשים" של המקדש.
מקדש הנמרים מתוארך,על ידי פחמן 14,לשנת 7500 לפני הספירה. במרחב הנגב וסיני ידועים עוד כמאה ושישים מקדשים כאלה במצבי שימור שונים. מקדש הנמרים היה בשימוש עד לאלף השני לפנה"ס תקופת הברונזה התיכונה.
בשנת 1988 נערך בסביבת המקדש תרגיל של חיל השריון ובמהלכו פגעו הטנקים במקדש בעיקר בחצרו המזרחית. על סמך תיעוד מהחפירה הארכאולוגית חיילים שהשתתפו בתרגיל יחד עם חיילים מחיל האוויר שבבסיס עובדה הסמוך שיחזרו את הממצאים שנפגעו והם מוצגים כך כיום. המקדש וחצרו המזרחית גודרו כך ששוב טנקים של צה"ל לא יוכלו לפגוע בו וגם.. המטיילים לא יכנסו לתוכו ויגרמו לנזק.
מואה הנבטית.
מואה הקדומה נמצאת בערבה התיכונה צפונית למושב צופר. מיקומה של מואה הוא בנקודה אסטרטגית על דרך הערבה,ממפרץ אילת לים המלח ומשם צפונה או בעמק הירדן או על גב ההר,ובדרך מפטרה הנבטית מערבה לכיוון נמל עזה.
מתי השיירות הנבטיות החלו להשתמש בנתיב:עדן,פטרה,מואה,עבדת,שיבטה,חלוצה ומשם לנמל עזה לא ממש ידוע,כי הממצאים מהערים ממערכת החאן הנבטים שלאורך הציר הזה אינם מקבעים את תחילת השימוש בתאריך מסוים. אנחנו כן יודעים,ממצאים ארכאולוגים,שראשית השימוש באתר מואה היה בתקופה ההלניסטית,המשיך לתקפה הרומית ובסופה,של התקופה הרומית,בא היישוב אל קיצו.
בסביבות 106 לספירה בא קיצה של הממלכה הנבטית והנבטים נטמעים בקרב האוכלוסייה הרומית בעיקר בפרובינקיה ערביה שהיא סוריה של היום. יחד עם זאת,בתקופה הרומית הופכת נואה מחאן שיירות לעיירה רומית משגשגת ולפי הממצאים עושרה הגיע ממסחר בתמרים,באפרסקים (שהגיעו לאזור דרך דרך המשי מסין) באגוזי פקאן וגם בתבלינים שהובאו מהמזרח,יובשו במואה ונשלחו הלאה לאימפריה הרומית דרך נמל עזה. האפרסקים לא גדלו במואה בשל תנאי מזג האוויר,אבל עברו דרכה לעזה ומשם לאימפריה הרומית. בהמשך התקופה הרומית,ואחרי נפילת הממלכה הנבטית,היה עיסוק בכתישת זיתים לצורך הכנת שמן זית שמן הסתם גם הוא עשה דרכו לאימפריה דרך נמל עזה.
מסיבות לא ידועות בתום התקופה הרומית מואה ננטשת ולא נושבת עוד לעד.
חולות סמר.
חולות סמר נמצאים מזרחית לקיבוץ סמר,מכביש 90 מזרחה עד לגבול עם ירדן. עד 2015 האתר שימש כאתר כרייה של חול לתעשיית הבנייה באילת ובערבה. ב 2015 הושגה הסכמה בין מפעילי אתר הכרייה בחולות סמר לבין המדינה לפיה כריית החול באתר תיפסק,וכך היה. חולות סמר הפכו לשמורת טבע מוכרזת וב 2017 נוספו אליה עוד כמה מאות דונמים בסייג שלפיו תושבי המקום,החקלאים קיבוץ סמר,יוכלו לטעת מטעי תמרים בשולי השמורה ושצה"ל,אם ירצה,יוכל להקים בשולי השמורה המזרחיים חומה.
מקור החול בחולית סמר שנוי במחלוקת. גרסה אחת טוענת שהחול הוסע על ידי הרוח לאחר שהובא לבקעת תימנע על ידי נחל נחושתן,הגרסה השנייה טוענת שמקור החול עתיק בהרבה והוא הושקע באתר על ידי ים תטיס לאחר שהוסע על ידי נחלים ממזרח שנשפכו לים תטיס ומשזה נסוג נחשפה חולית סמר.
כאשר נוסעים בכביש 90 ומביטים מזרחה נראה הרבה נחלים שחוצים את ההרים ממזרח,מסתיימים בדלתא מאוד בולטת אבל לא נשפים לנהר הירדן. היכן שנמצאות הדלתות האלה היו אלה חופיו המזרחיים של ים תטיס. משנסוג הים,והיום שאר ממנו "רק" הים התיכון שמערב לנו,תפסה את מקומו ימת הלשון שחופיה הדרומיים נמצאים ליד מושב חציבה והצפוניים בעמק החולה. גם ימת הלשון נסוגה ובאדיבות מדינת ישראל נשארו מנה רק הכינרת הירדן,שמוביל מי שופכין מטוהרים,וים המלח.
איך זה קשור למקור החול? נחל נחושתן הוא נחל צעיר במונחים גאולוגיים והוא נוצר אחרי שימת הלשון כבר נעלמה קרי לפני כעשרה מליון שנים. כמות החול,וגם הרכבו,בחולית סמר מעלה ספקות לגבי המקור הזה.
לעומת זאת:מקור החול מים תטיס מהנחלים שנשפכו לתוכו בחופיו המזרחיים למרגלות הרי אדום מסתדר טוב יותר עם ההיסטוריה הגאולוגית של המקום. אם נתמוך בסברה שמקור החול הוא בים תטיס ובנחלי המזרח שנשפכו לתוכו,שהדלתות שלהם קיימות עד היום,נשאלת השאלה: מדוע רק במקום הזה ישנה חולית ואילו צפונה לה,ודרומה לה,אין עוד חולית שכזו,הרי חופיו הדרומיים של ים תטיס היו גם צפונית ודרומית לאתר חולות סמר?
ההסבר לזה נטוע בשתי תופעות חשובות שקורות בבקע הירדן.הראשונה: בשל תנועת לוחות הטקטוניים החלק המזרחי נע צפונה ומדרום לחולות סמר תנועה הזו עיצבה את הנוף כפי שמוכר לנו כיום ואם היו שם נחלים שהסיעו חול כמו זה שבחולית סמר הרי שהם זזו עם הלוח הערבי צפונה והחול נישא ברוח ונעלם. בחלק הצפוני לחולות סמר ולאחר נסיגת ים תטיס נוצרה ימת הלשון שהשקיעה את החי והצומח שהיו בה ויצרה שיכבה של משקע ימי ועליו משקע של מלח כפי שמוכר לנו מאזור ים המלח והערבה הצפונית. חופיה הדרומיים של ימת הלשון הגיעו עד להיכן שנמצא כיום היישוב חציבה,צפונית לחולות סמר. בשל כל אלה רק בנקודה הזו החולות שהסיעו הנחלים ממזרח לעבר חופיו של ים תטיס נחשפו ורק בנקודה הספציפית הזו.
שמורת נימרה.
נחל נימרה (יש להגות נימ-רה במלעיל) המנקז את שוליה הדרומיים של ביקעת תימנע ונשפך אליה מאט צפונית למוצאו. נחל קצר זה מסיע עמו חולות שמקורם בשוליה של בקעת תימנע ומפזר אותם לאורכו.
הנחל,והשמורה נמצאים צפונת ליישוב באר אורה וזו שמורת הטבע היחידה בארץ שמכילה בתוכה אתר פנוי פסולת. אתר פנוי הפסולת נימרה,נמצא בקצה הצפוני של השמורה. האתר משמש את ישובי הערבה והעיר אילת להטמנת אשפה. האתר מגודר וגבולותיו עם השמורה נקבעו בשנת 2000 וכרגע השמורה נמצאת במצב של שמורת טבע מוכרזת שבצידה אתר פנוי אשפה מוכרז גם הוא.
נחל נימרה ייצר,עם הזמן,בקע סביב ערוץ הזרימה שלו. בשולי הבקע מסלע האופייני לבקעת תימנע שהנחל,יחד עם הרוח,חרצו בו את צורותיו,ובין לבין בחוליות קטנות שהם חול שנושא הנחל בשיטפונותיו מהחלק הדרומי של בקעת תימנע. חולות נחל נימרה הם בית גידול ייחודי לכמה סוגי צמחים וגם משמשים בית גידול לציפורים חלקן חורפות וחלקן קבועות.
מקור השם נימרה.בצפון הארץ ישנו בסיס צבאי שנקרא נימרה. בספר במדבר פרק ל"ב פסוק 36 מוזכרת עיר בשם נימרה ומצוין שהיא נמצאת בעבר הירדן. אם כך: נחל נימרה הוא על שם אותה עיר המוזכרת בספר במדבר והבסיס הצבאי הוא על שמו של הנחל שבערבה.
מנחם.
פרויקט גייל רובין – פסח 2025.
אודה ולא אבוש: ים המלח הוא מהמקומות האהובים עלי בתבל. בכל פעם שאני מביט בו ממעל,נחמץ לבי לראותו הולך ומתכווץ באדיבותה של מדינת ישראל,סגירת סכר דגניה,ובאדיבות מפעלי ים המלח כמו גם השנויים האקלימיים שמזמן הטבע. אך למחמץ הלב הזה ישנה זווית מבט נוספת: נסיגתו של ים המלח מזמנת לנו מראות בטבע שאין להם אח ורע בשום מקום אחר בעולם.
צריך לזכור: ביקור ממזרח לכביש 90 באזורים משולטים בברור כמסוכנים בשל בולענים הוא מעשה שבו אדם לוקח את נפשו בכפו ומצריך זהירות,מודעות לסביבה ושימת לב מרבית לאיה מונחת כף הרגל ובהחלט:מסוכן.
נחל קדם הוא מנחליו הקצרים של ים המלח. אורכו כשבעה קילומטרים בלבד,שבהם הוא נופל במצוק ההעתקים של ים המלח במפלים שהגבוה מביניהם נישא לגובה של כ 330 מטרים. שישה קילומטרים צפונית לעין גדי נחל קדם נשפך לים המלח.
מצפון,וגם מדרום,לשפך נחל קדם לים המלח נסיגת הים מגלה נביעות של מים חמים עשירים בגפרית. המעיינות נושאים מים מעומק של כ 1200 עד 1700 מטר מתחת לפני ים המלח (כ 1600 ועד 2100 מטר מתחת לפני הים). בעומק המעיינות נפגשים המים עם חום העולה מגרעין כדור הארץ,התחממות המים גורמת להם להידחף מעלה אל עבר פני הקרקע ושם לפרוץ לאוויר העולם. בדרך מעלה המים אוספים את המינרלים ששקעו באדמה שבה הם עוברים וביניהם:כמות גדולה של גפרית. בסמוך לקו החוף של ים המלח,זה הנוכחי,פורצים המים אל פני השטח,יוצרים מאגרות של מים חמים ועשירים במינרלים ובגפרית,ומשם נשפכים לים המלח. כאשר שטח הנביאה היה מכוסה בים המלח,לחץ המי הים לא אפשר את נביעתם ומשנסוג הים נפרצה דרכם מעלה.
[…]
"חניון" נחל קדם. בדיוק כמתוכנן אני מגיע עם עלות השחר. מנוע הכסופה דומם,ובתזמון שמעורר את דמיוני מגיח פול טריילר על 500 סוסיו ו 68 טונות של מטען בתפזורת,מנהל המסע שולח את המצערת לרצפת הקבינה ושאגת הסוסים מפלחת את השקט של החניון. בעוד הפול טריילר שואג את מלוא סוסיו ועולה מעלה באטיות משמימה צינת אוויר מלווה בריח הגפרית הופכים את הפרידה מהמציאות של כביש 90 בכעיין המראה אל ארץ אחרת,לא נודעת,מיוחדת בנופיה וצינת האוויר שלה ובמשבי ריחה של הגפרית.
למרות שהוראות ההגעה לנביעות החמות היו ברורים לי ושיננתי אותם בזיכרוני,לא הייתה לי כל כוונה לרדת ישר לנביעות,לשכשך עצמי בהם ולחזור על עקבותיי. הגעתי לאזור על מנת לשזוף העין,ועין העדשה,את המראות שחשף ים המלח בעודו נסוג אל תוך עצמו.
הפול טריילר מסיים את ההמראה במעלה נחל קדם על כביש 90,אט אט שאגות הסוסים מתחלפות בשקט ואני מלווה את כביש 90 על שביל מזרחית לו,יורד מטה אל הארץ הלא נודעת. פה ושם השביל היורד המתינות אל חוף הים מזמן פלטו שבאמצעותו ניתן לגשת לפי התהום ולצפות בזריחת השמש,שמפעם לפעם מתכסה פניה בענניי גשם ופעם זו זריחת השמש,ופעם זו שקיעתה.
בסוף השביל אדוות גליו של ים המלח מלחכים את חופי המלח ואדמת הסחף ולעין נגלים מראות שהים הנסוג,יחד עם הרוח ומעט הגשם שירד במקום,מזמנים מראה של כוכב לכת אחר שנראה כאילו רגלי נטעו בו לאחר שירדו מהפול טריילר שהמריא לו כבר הלאה,לדרכו.
בכל מפרצון ומפרצון המראות משתנים,פה נטיפי מלח,שם זקיפי מלח,פה בולען גדול ממדים שמימיו זורמים אל ים המלח,ואחריו מרחב של אדמה רוויה במלח שכל צעד בה משמיע קול צווחה של אדמה שנפצעו בתוליה תחת נעלי ההליכה שלי.
דומה שבכוכב שהגעתי אליו יש זריחות ושקיעות בזו אחר זו,לא כמו אלה שבכוכב למרגלות כביש 90. פעם,השמש שוזפת את מרבצי במלח אדמת סחף באור צהוב זהוב יוקד וקסום,ופעם,בשקיעתה,באור כחלחל נוגה.וככל שנוקף הזמן,עיני אוספות בשקיקה את נופיו המשתנים והמגוונים של כוכב חוף ים המלח,וגם המצלמה לוכדת את האור הנפלא,והמשתנה של השמש,.. אט אט ענני הגשם מפנים את הרקיע,השמש כבר נמצאת הרחק ממעל… זמן לחזור.
אני שם פעמי דרומה. מהלך בתצורות הנוף של הכוכב החדש שנגלה לי הבוקר,משתדל לעקוב אחרי המסלול שבו באתי,מטעמי בטיחות,ופה ושם משבי ריח הגפרית מגרים את אפי. אני אומר לעצמי:לא יתכן ואגיע עד לפה ולא אלך לבקר את נביעות המים החמים.
בצומת הדרכים שבה פניתי,מוקדם יותר הבוקר,צפונה אני ממשיך דרומה. ריח הגפרית הולך ומתחזק.וגם נוף כוכב חוף ים המלח הולך ומשתנה ומרמז שלא רחוק מפה,ממש בקרבת צעדים אחדים,נובעים להם מעיינות המים החמים.
לשמחתי,בהגיעי לנביעות המקום היה ריק מאדם. הנביעות הן רק שלי. הסתובבתי ביניהן,הרוויתי את העין במראה המים שנובעים אלפי מטרים מתחת לרגלי,נושאים את ריח הגפרית ובבואם במגע עם סחף הקירטון שהסיע לכאן נחל קדם,מהכוכב שמערבית לכביש 90,הם מלבינים ללבן בוהק ומתריס.
השמש כבר גבוה בשמיים ושביל חלוקי הנחל שעולה חזרה למרכז הנחיתה ב"חניון" נחל סער נראה תלול ומדאיג. בחלקו העליון מבצבצת דמות שחיש קל עושה קברת דרך של השביל על ישבנה. ציוד הצילום נארז בתיק מקבל מיגון נוסף למקרה של צניחה אלי קרקע,מקלות ההליכה נשלפים ובכוח של רבעון סוס אני מתחיל לעשות את החזרה לבסיס השילוח.
[…]
ספסל תחת עץ בקצהו של שביל ההליכה בין שמורת עין גדי ושמורת נחל ערוגות. החלטתי לשבת עליו להרוות צימאוני בקפה חם ומהביל ולשלוף ממגירת התוכניות תוכנית שתתאים למזג האוויר ולזמן שעומד לרשותי. למרגלותיי דרור ירדני נוחת מפעם לפעם,אוסף זרדים לבניית הקן,על העץ,ובסביבתו משתעשעים להם זוגות של בולבולים.
מתיק הצילום נשלף סט הצילום המתאים למפגש עם הדרור והבולבול,המצלמה מקבלת את הקונפיגורציה המתאימה ללכידת הדרורים והבולבולים העסוקים בבניית קינים בחיזור,במעופים בזוגות ובבודד ובשירה נעימת האוזן של הבולבול הממושקף.
אט אט מתרגלות הצפרים לנוכחותי,חששם מעדשת המצלמה,הבולטת בלובנה,מתמעטים להם ושעה לא קלה בכלל אני מלווה אותם,את דרור הירדן העושה לקינו ואת צמדי הבולבולים שמפליאים בפירוטכניקה תעופתית,נוחתים לא פעם ממש מעלי,מזמרים להם ומשוויצים בבני,או בנות,זוגם.
ואז מגיעה השעה. השעה להיפרד מצפרי האביב שבין נחל דוד לנחל ערוגות,לסור לח'אן עין גדי שם יוקם בסיס האם ללילה הקרוב, לילה שהגשם המטיר זלעפותיו על האוהל בא בימים שלי שעמד בגבורה בנתחי הגשם והשאיר אותי,ואת תוכנו,יבשים לחלוטין. בצער,עת בוקר חזרתי לכסופה ויחד אתה חזרה לציביליזציה.
והתמונות שלכדה עין העדשה מכוכב הלכת חוף ים המלח בואכה נחל קדם,ואת פעילות האביב של דרור הירדן והבולבולים,כל אלה כאן לפניכם:
גלרית התמונות – מעינות חמים נחל קדם.
גלרית התמונות – ציפורי האביב עין גדי נחל ערוגות.
מנחם
פרויקט גייל רובין – פסח 2024.
פסח 2024 אינו כאתמול שלשום ולחג המאוד יפה וחשוב הזה הצטרף נופך של מצב רוח לאומי שפוף משהו. כך או כך לוח השנה יחד עם חלקי במקום העבודה שלי זימנו לי הזדמנות לצאת במסע לדרום הארץ,מסע בן כמה ימים הזדמנות שלמרות ואף על פי מצב הרוח הכללי חשבתי שצריך לנצל כי אין כמו יופיה של הארץ בכלל ים המלח והערבה בפרט כדי כמזור לנפש זו הקשורה בלהיות חלק מהמדינה הזו.
יום חמישי השלישי במניין ימי הפסח. שעת ערב מוקדמת אני והכסופה עושים דרכנו לחניון הלילה של נחל רחף. כן,אותו נחל רחף שכבר ביקרתי בו פעמים אחדות כולל בפעם שיוחדה לשקיעה ולזריחה בו. לוח הזמנים נבנה כך שבשעה שאגיע לחניון הלילה,יישאר לי די זמן להתרענן מהדרך,להקים אוהל ולעלות על יצועי על מנת להיכנס לנחל עם אור ראשון.
אני לא יוצא לשום ביקור בטבע ללא תוכנית שהוכנה מראש,בוודאי שלא כשמדובר במסע בן כמה ימים. התוכנית היא לא רק קביעה של יעדי היציאה לטבע,אלה גם: הכרות עם המסלולים,מה צפוי להראות במקום ובאילו שעות כדאי/צריך לבקר,כמו גם: ציוד כמו מים מזון אוהל ודומיו,ואחרון חביב:תכנון דקדקני של ציוד הצילום שיוצא איתי לשטח.
גם הפעם,כמו בעצם תמיד,המסע החל עם שנוי קל בתוכנית. השנוי הראשון היה שאיחרתי לצאת,איחור של יותר מחצי שעה והשני היה:הפתעה! שער הכניסה לחצר החנייה שלי סרב להיפתח ונאלצתי לבצע פעלול פיזי לא מתון שבסופו הכסופה,ואני,מצאנו עצמנו מאחורי השער הנעול בכביש החופשי ומעש פעלולי הוחזר המצב לקדמותו. יחד איתי הגיע לחניון הלילה רכב נוסף. אחרינו כבר לא בא איש אך לו היה בא משהו לא היה מוצא…מקום חניה.
אור ראשון. ארוחת בוקר קלילה וכוס הקפה שבסופה כבר נבלסו למסע בנבכי בני מעיי ציוד הצילום המתוכנן הועמס על הגב ויצאתי לדרך.
אט אט השמש החלה להפציע,השמיים התכסו בענניי קולמוס בגובה בינוני והאור היה אחד ממצגי האור הטובים ביותר שחוויתי באתר הזה. הקסם של נחל רחף החל להתרקם ככל שרגלי נשאו אותי בעליות והמורדות בואכה חמשת מפליו של נחל רחף,המפלים שמורידים את המים על שפת מצוק ההעתקים של ים המלח ומאפשרים זרימתם אלי ים.
כשהגעתי למתחם המפלים אור השמש האיר לי פנים ונשאר קסום כבתחילת הדרך. לבד הייתי וקריאות ההתפעלות שלי למראה גבי המים המלאים במים הדהדה לה במורד הנחל,ירדה במפליו וזרמה עד שנשכחה על שפת ים המלח מזרחה ממני.
שעה ארוכה ביליתי במכמני מפליו של נחל רחף. נחל רחף הוא אתר סנפלינג לאומי ומאובזר כך שחובבי ענף הספורט הזה יוכלו להגיע למקום לרדת בעזרת חבלי הסנפלינג את חמשת מפליו ומשם לחניון לרכב ולדרכם תהה אשר תהה. ובעודי במקום כמה קבוצות של חובבי הספורט הזה הגיעו למקום התארגנו קשרו חבליהם,עברו על כללי הבטיחות וגלשו להם לדרכם.
אט אט השמש עשתה דרכה לחלק הדרומי של השמיים,עת לחזור. חזרתי לחניון,ארזתי האוהל ויצאנו,אני והכסופה,לכביש 90 לבסיס האם שבחי בר יטבתה לעשות בו את שאר שלושת הלילות.
את ששבעו עיניי אינני יכול לשם פה אך את אשר שבעה עין העדשה אני יכול והתמונות ממכמני מפליו וגבי המים של נחל רחף,הם כאן לפניכם.
שבת. בוקר אך השמש עדין מעבר להרי אדום,חשוך בבסיס האם וגם קרירות מדברית נעימה עוטפת אותי. בתוכנית המקורית היה להגיע עם בוקר למאגר אשד הדסה,מעט דרומית לקיבוץ פארן דרך ששימשה אי פעם בעבר חובבי הרפתקאות שעשו דרכם בשבילים חצו את הגבול להלכו לבקר בפטרה שבירדן. רבים מהם לא חזרו בחיים. גם הפעם,לאחר סידורי הבוקר הרגילים,מנוע הכסופה מתעורר לחיים ואנחנו גומעים את 60 הקילומטרים שבין בסיס האם לדרך ההולכים לפטרה שבקצה,ממש על קו הגבול עם ירדן,נמצא מאגר אשד. היעד.
למאגר אנחנו,הכסופה ואני,מגיעים ממש עם אור ראשון. התוכנית,המקורית,הייתה להתמקם על שפת המאגר ומאחר וזו סופה של תקופת הנדידה לפגוש ולהשביע את רעב העין בעופות והצפרים הנודדות להן חזרה לביתן שבצפון עת הן חונות על שפת האגם,ובהמשך הבוקר,עם התחממות האוויר לצפות ולהשביע רעב העין,וגם את עין העדשה,באותם עופות המנצלים את תרמיקות החום על מנת לעוף חזרה…צפונה.
יופיין של תוכניות הוא בהיותן בסיס לשינויים. לאחר טיפוס קליל במדרגות אל עבר התצפית על מאגר אשד הסתבר בלא צל צלו של ספק: המאגר יבש. מאגר אשד,מעשה ידי קק"ל ובמימון ארגון הדסה,אוצר את מי הנגר של נחל חיון ונחל הערבה הסמוכים לו,אוגר אותם והמים מחלחלים בקרקעית האגם ומעשירים את מי התהום באזור,מים מתוקים הראויים לשתייה על ידי אדם והצומח החקלאי שדורש זאת באזור. אין לי ספק: ה"פטנט" עובד ומי המאגר חלחלו להן מטה והמאגר עמד ביובשו הקסום.
יחד עם אור השמש,שבינתיים תפסה מקומה מעל להרי אדום,עננות של ענני הקולמוס בגובה בינוני החלטתי לנצל את תנאי התאורה המיוחדים מאוד ולהשביע את עיני ואת עדשות המצלמה בנוף של ומסביב למאגר היבש. והעודי מסתובב לי על שפת האגם,מחפש קומפוזיציה לעדשת המצלמה ומראה מלבב לעין המצלם,מגיע למקום סיור של צה"ל. מהרכב פורקים ארבע חיילים צעירים שתוהים על מעשי במקום. לאחר שראו בעיניהם את ציוד הצילום הסבו את תשומת לבי על כך שאני נמצא ממש על הגבול בין ישראל לירדן וכי זו תקופה מאוד מתוחה ולמען בטחוני האישי כדאי לצמצם בולטות,לסיים את מעשה הצילום ולעזוב את המקום.
לא עבר די זמן,השמש כבר התרוממה מעל להרי אדום,עיני שבעו משהו ועין העדשה יכלה לקלוט עוד..קצת. אך עצתם של אבעת החיליים הדהדה בראשי בכלל ולנוכח העובדה שאני באתר לבדי ואין עוד טעם להתגרות בגורל או לזמן למשהו קרבן שלאחר דברי החיליים תמים הוא כבר לא.
חזרתי לכסופה ובדרך לכביש 90 החלטתי לקפוץ 70 ק"מ דרומה משם ולעלות לתצפית שבשמורת עברון. לא ביקרתי שם מעולם ותהיתי מה יזמן לי המקום הזה כמו גם,חשבתי,שזה מקום חביב לצפות בחלקה הדרומי של הערבה על כוס קפה מהביל.
אלא שלכסופה יש רצונות ומהווים משלה. גמענו את דרך האפר אל המצפור,ונשאר לנו לטפס עליה תלולה ודי ארוכה עמוסה דרדרת סלעים מעשה ידי גנרל חורף ובאדיבות ג’יפאים ובריוני ה SUV ים דרך חתחתים ובשליש הראשון שלה נעמדה הכסופה במקומה והודיעה:"את זה אני לא מטפסת עוד". יצאתי מהכסופה להערכת מצב. שתי אפשרויות עמדו בפני,הראשונה: לנצל את העובדה שכוחה של הכסופה בין גלגליה ואז להאיץ אותה מעלה,והשנייה,להידרדר לאט ובזהירות אחורנית את שליש המעלה ובמקום בטוח להסב חרטומה לדרך שממנה באנו. האפשרות הראשונה נראתה לי ככזו שיש בה פוטנציאל גבוה מאוד שבספו של דבר הכסופה תסיים דרכה על גבה של משאית גרר ואני בקבינה של הגרר בדרך להערכת נזקים ותיקונם במוסך הרכב האילתי לעומת זאת:האפשרות הראשונה נראתה לי בטוחה יותר אם כי עלי לשם נפשי בכפי ובמערכות הצילום וההתראה של הכסופה ולעשות דרכנו מטה ולסוב על עקבותינו,וכך היה. בדרך חזרה לכביש 90 עצרתי כמה וכמה פעמים על מנת להשביע את העין ואת עין העדשה במראות של מסיב אילת עת הוא גולש מטה אל עבר עמק הערבה.
גם כאן את שחוו עיני אינני יכול לצרף פה למעט מה שכבר שיתפתי אתכם ואתכן,אך התמונות שנלקחו במאגר אשד היבש ובהדום מסיב אילת,הן כאן לפניכם.
לאחר שהגענו בשלום ובחתיכה אחת שלמה לבסיס האם גליתי את מה שכבר היה ידוע כשיצאתי למסע הזה:ליום השלישי,והאחרון,של המסע הזה אין לי תוכנית קונקרטית וידועה מראש. ובעודי מסתובב בנבכי האינטרנט לחפש "משהו לעשות מחר" נחתה אצלי הודעת ווטסאפ מהבית ולפיה הכניסה לאתר תמנע היא בחינם ורק צריך להירשם בלינק המצורף. וכך היה.
יום ראשון.יומו השישי של חול המועד פסח. בוקר. לאחר שעברנו,הכסופה ואני,את שער בסיס האם כביש הגישה לחי בר יטבתה השתרע עד לאופק בדרום ובדרום מזרח לו הרי אדום נשטפו בקרני השמש כשהם מכוסים בעננות נמוכה המלחכת את את נפילתם מערבה אל עבר בקע הערבה. מראה מאוד לא שכיח וכזה שאי אפשר להתעלם ממנו. עצרתי את הכסופה בצד דרך הגישה הרוויתי עיני במראה הקסום שנגלה לי וגם את עין העדשה לא שכחתי. משם המשכנו לפרק תמנע.
למבקר בפרק תמנע נוצר הרושם שמדובר באתר כריית נחושת ששיאו היה בתקופה בה שלטו המצרים הקדמונים במרחב,לפי התיעוד הנחזה באתר בין המאות ה 14 וה 12 לפנה"ס.
המחקר הארכאולוגי מצייר תמונה אחרת לחלוטין. תחילת כריית נחושת באזור בקע תמנע נעוץ הרחק בזמן התרבות הכלקוליתית שבאזורנו מתחילה באלף החמישי לפנה"ס ונמשכת עד לסוף המאה העשירית לפנה"ס. פעילות כריית נחושת באזור תמנע,לא בפרק הקדום אלא על יד,התחדשה על ידי מדינת ישראל ב 1959 והמכרה נסגר סופית,עקב חוסר כדאיות כלכלית,ב 1984.
שיאה של פעילות הכרייה באתר תמנע הוא באלף העשירי לפני הספירה תקופה שבה מולך שלמה על ישראל. הארכאולוג נלסון גליק,שחפר בתמנע בשנות ה 30 של המאה ה 20,הציע שהחופרים של תמנע היו ישראלים בני ממלכת שלמה. מחקר מדוקדק יותר של הארכאולוג ארז בן יוסף,חפר במקום ב 2009,מצביע על קשר ישיר בין כריית הנחושת בתמנע לאתר כרייה לא רחוק משם בפונון שבעבר הירדן.בפונון,במאה העשירית,שלטו האדומים,ומכאן שגם את אתר תמנע,בשיאו,הפעילו האדומים. בסוף האלף העשירי ממלכת אדום מתפרקת ובאותו הזמן הפעילות בתמנע נחלשת ומופסקת.
באתר תמנע חשף הארכאולוג בנו רוטנבג,שחפר במקום ב 1959,אתר פולחן מצרי לאלה חתחור שתוארך למאות ה 14 עד ה 12 לפנה"ס. ממצא זה ותארוכו הולידו את הטעות לחשוב שבאותו הזמן,זמן המצאות מצרים קדמונים באתר,היה זה גם שיאו,ברם:בדיקה של שיטת הכרייה באתר מעלה חרס בכל הקשור לממצאים מאתרים מצרים קדמונים שבהם כן הפיקו נחושת ולפירי החפירה שבתמנע לא נמצאו תואמים באתרי כריית נחושת מצריים,מה שמותיר את תארוך האתר לשיאו,וכפי שנראה היום,לתקופת השלטון האדומי באזור קרי במאות ה 11 והעשירית לפנה"ס.
התמונות מפרק תמנע,וגם מכביש הגישה לבסיס האם בבוקרו של יום,הן כאן לפניכם.
תם,ולא נשלם. בבוקרו של חג שני של פסח נארז האוהל על תכולתו והכסופה ואני גמענו את מאות הקילומטרים מבסיס האם שביטבתה חזרה הביתה,עם זיכרון נפלא וחוויה מעמיקה ו…:טעם של עוד.
מנחם
פרויקט גייל רובין – דרום הערבה יומה ה 63 של מלחמת אוקטובר 7.
המלחמה הזו שיבשה לכולנו את החיים,על החזרה לסממנים של נורמליות וחשיבה על שחרור המוזות היא משהו שצריך להילחם חזק כדי להניע אותו.
געגועים עזים תקפו אותי לבסיס האם שהוא (מכאן והלאה) חניון הלילה שבחי בר של יטבתה. הטבע הפראי והאפי של הערבה הדרומית,הצבעים שלו החי והצומח והאתגרים הפיזיים של להלך בו,הכל צף בגעגוע.
״כל שמאחר לפדות השבויים היכן שאפשר להקדים, כאילו שופך דמים״ שולחן ערוך, יורה דעה רנ״ב
שאלה קשה מאוד היא: במצב הנוכחי האם ראוי להסתגף ולהימנע מתענוגות הנפש ולהישיר מבט למציאות המרה,משהו,או,אולי,דווקא תעצומות הנפש שנדרשות להתגבר ולא להיסחף למרה השחורה הם המה שצריך לעשות ובחוסן האישי לתרום,משהו,גם לחוסן הלאומי. ובאהבת הארץ הזו יש הרבה מן החוסן הלאומי הכה נדרש בעת הזו. בחרתי בדרך השנייה.
הרבה זמן,מאז פרצה המלחמה,מאמץ פיזי ראוי לא פקד אותי ואני מוצא עצמי מודאג ממצב הכושר הגופני שלי,בכל פעם שאני עולה במדרגות לפינת הקפה במקום העבודה. הגיע הזמן להזיז את החוסן הפיזי ממרבצו העצל. עברתי משלב המחשב לשלב התכנון.
ביום ה 62 למלחמה הזדמן לי לצאת מוקדם ממקום העבודה ומזמן זה והלאה עומד לרשותי כל סוף השבוע. כדי שלא להסס עוד הוזמן מקום הלינה בבסיס האם ונרקמה תוכנית נסיעה דרומה המתאימה לאמצעי הזהירות הנדרשים מהעובדה שגם דרום הערבה,והעיר אילת בפרט,וגם הדרך לשם עוברים באזור לחימה – הלחימה שבחזית העורף שלנו.
כדי שלא לקחת סיכונים,וגם כדי שלא להדאיג איש,בחרתי בירידה דרומה דרך כביש 90 הארור והמסוכן מהבית דרך כביש 90 לבסיס האם. הדרך,מהבית לבסיס האם,עברה חלפה לה ללא עצירות בשל מטחי טילים וגם כביש 90,הארור,איכשהו עבר לו ביעף ובערבו של יום יום מצאתי עצמי אל נוכח שקיעת היום ה 62 למלחמה בבסיס האם הכה אהוב.
יום שישי,היום ה 63 למלחמה,השקמה בשעה קטנה של הלילה. היעד? אז ככה: רובם המכריע של האתרים באזור הערבה הדרומית אינם מכוסים על ידי רשתות הסלולר ולמעשה אם יש אירוע ביטחוני המופנה לעיר אילת ולסביבתה אין דרך לדעת עליו אלא אם משמע האוזן מדבר על בום האופייני לנפילת טיל ב"שטחים פתוחים" ואם אין "בום" אז או שלא נפל טיל או שאני,ככל הנראה,כבר בר מינן ומספר,כלשהו,במניין קורבנות המלחמה על העורף.
שעה לפני הבצעת קרני השמש הראשונות חרטום הכסופה מופנה לנחל שחורת. זה הביקור המי יודע כמה במקום,אבל חשבתי שלמען הביטחון האישי כדאי ללכת למקום מוכר,שאינו מכוסה סלולרית אין שם התראות,נגיש בקלות יחסית,וגם כזה שההכרות אתו מאפשרת לבטל הטיול בכל רגע ולהיחלץ למקום מבטחים במהירות וביעילות. כמו כן,מאחר ובנחל יש מסלול אחד שידוע מאוד,חלק מתחושת הביטחון היה להשאיר אחרי,בבסיס האם,הודעה על תוכנית הטיול,איזה מסלול בדיוק,לו"ז משוער וכו וגו’.
ממש בקרני השמש הראשונות תיק הצילום עולה על גבי הגב מופנה לכסופה והצעדים הולכים קדימה של פי הוואדי. רק אני פה. לבד,אין איש. גם לא רוכבי האופניים שהזדמן לי,פה ושם,לפגוש במסלול הזה.רק רעם מנועי מטוסי הקרב שחגים מעל לוואדי בדרכם להמטיר אש על עזה,רק הרעש הזה מהווה תפאורה לשמש שצובעת את גוני הסלע בן מליוני השנים אל גוונים העזים,רוצים לומר שפה,פה בוואדי שחפר נחל שחורת באדיקות במשך מליוני שנים,פה:רק אני לבד,השמש והשקט המנותק מכל מה שקורה סביב.
מפעם לפעם אני נעצר,מחזיר מבט לקרני השמש המלטפות בראשיתו של יום,משביע את העין ביופי העצום שמחולל אורו הראשוני של הבוקר במסלעה זקנת הימים שבאדיקותו חתר נחל שחורת,תר בעיני אחרי קומפוזיציה שתאפשר לעין העדשה לקלוט את התחושות והמראות שיש לעיניים,מצלם וממשיך במעלה הוואדי עד לנקודת הפיצול שממנה עולה השביל אל שפת הוואדי ודרכו חוזר חזרה לחנייה שם ממתינה הכסופה,אף היא בודדה בשטח.
אחרי נקודת הפיצול אל עבר שפת הוואדי,השמש כבר עלתה והחלה להשתית את שליטתה באור השמיים. הדרך הזו מוכרת לי כולל האתגרים שבה,ואני מחליט לעשותה באבחה אחת כשאני עוצר רק כדי להשביע את העין. המצלמה חוזרת לתיק שלה שבתורו נתלה על גבי והדרך חזרה לכסופה נגמעת כולה לצורכי הרגעת ההתנשפות בראש גרם המעלות של פינת הקפה שמקום העבודה… 325 ק"מ צפונה מפה.
הכסופה ואני מתחילים להתגלגל בדרך העפר בואכה כביש 90. התוכנית היא: לעצור לקפה של בוקר בשמורת הטבע עברונה ומשם חזרה לבסיס האם. תוכנית היא בסיס לשינויים. העובדה הזו היא לחם חוק בכל מסע שלי לטבע,בכלל,וכזה שהוא בדד בפרט.
בעודנו,הכסופה ואני,מתגלגלים בשביל העפר עיני קולטות כי מימיני,בתוואי נחל שחורת,רועים להם כמה פריטים צעירים של צבי הנגב. מיד נבלמת הכסופה,וכמי שהבינה את כוונתי מדוממת את כל רעשיה. בשקט,בצעד מדוד אני נשפך דרך דלת הנהג,פותח את דלת הנוסע,מפשפש בתיק הצילום וסט הצילום,שהוכן מראש למקרה שכזה,נשלף לו ומיד מתחיל להיכנס לממלכת הצבאים הבולסים את ארוחת הבוקר שלהם.
שעה קלה אני מבלה במחיצת הצבאים שדי מהר מבינים שאינני מתכוון להרע להם וחוזרים לעיסוקם בחיפוש מזון או בליסתו. בסיום ולאחר שחיכיתי שיסיימו לאכול וילכו לדרכם,הכסופה שוב מתעוררת לחיים ואתה ממשיכה התוכנית המתוכננת להתבצע.
שבת בבוקר,המלחמה ביומה ה 64,זה הזמן להכניס למגירות החוויה את הביקור הקצר הזה בבסיס האם ובנחל שחורת והצבאים שלו. זה הזמן לקפל את האוהל,להכניס לקרבה של הכסופה את כל מה שצריך ולהפליג חזרה הביתה. וכך גם נעשה.
התמונות מהשחר על נחל שחורת וצבי הנגב – והחוויה,ככל שניתן להעבירה באמצעות סיפורה של תמונה,הן כאן לפניכם:
מנחם.
זריחה ושקיעה בערבה.
יום חמישי אחר הצהריים. בתוכנית:להפליג לבסיס האם שבחי בר יטבתה עם עצירה,לעת ערב,במצפה הר עיט,ובו ללוות את ערבו של יום בשקיעתו במערב. למרות תכנון מוקפד של לוחות הזמנים,פקקי יום חמישי,הידועים לשמצה,מכניעים את התוכנית ואני מוצא עצמי,האחור של כמעט שעתיים,עוצר להתרעננות במצפה רמון,ומשם,הכסופה ואני,עושים דרכנו לבסיס האם שבחי בר. האוהל ניטע והשעון המעורר מכוון לשעת בוקר מוקדמת,היעד:ואדי שחרות.
יום שישי. לפנות בוקר,אור ראשון צפוי בפרק הזמן הנדרש לכל סידורי הקימה,איסוף ציוד הצילום ונסיעה לפי הואדי,ואדי שחרות. ממש לפני שקרני האור הראשונות בשחרו של יום שישי אני מגיע לפי הואדי,התארגנות קטנה ואני יוצא לדרך. קרני השמש משחקות להן בינות למסלע שבו חתרו המים,במשך מליוני שנים,את קניון נחל שחרות. מפעם לפעם אני עוצר,מוריד את תיק הצילום מעל כתפי,צופה ומסתכל במשחקי האור על הסלעים,מציב את החצובה ועליה המצלמה,מרווה את העין ומנציח את המראה בעדשת המצלמה. בדרכי במעלה הואדי אני פוגש במפל המים הראשון,אחד מבין ארבע. ציוד הצילום מועמס על הכתפיים והמפל נחצה מעלה על מנת לצפות המשחקי האור שהשמש מייצרת עם אור השחר הראשון. במפל הרביעי,והגבוה מבין הארבעה,אני מניח את תיק הצילום ומאחר ואני בן האנוש היחידי בערוץ,מחליט לשוטט לי בינות לקניון שחתר נחל שחורת במיסלע הבזלת שהתרומם מתחת לים תטיס אי שם לפני עשרות מליוני שנים.
עוד במעלה קניון שחורת,פה ושם אני שומע דרדרת של סלעים קטנים,וברור לי ששהותי בקניון מלווה על ידי כמה צבאים שחוכרים בדעתם האם לסמוך עלי ולרדת לעמקי הקניון לארוחת בוקר,או לא להסתכן ולחפש מקום אחר בו רגלי לא דרכה וספק אם תדרוך.
עוד קצת במעלה הקניון ישנו עיקול ולו צורת האות S האנגלית. בטבורו שני מפלים,האחד:צונח מהקיר הדרומי של הקניון,נופל מטה ומשמש כבית גידול לצמחי מדבר מוריקים,ובתוך הקניון עצמו אשד קטן ובטבורו כמה אבנים ששחף השיטפון האחרון וסידר אותן בסדר רנדומלי מרשים. המצלמה אחוזה בידי,אני מקמפז את שני המפלים,מנציח בעין העדשה ומרווה את עיני במראה האפי שיצר הטבע. עוד השתהות קטנה במקום ולאחר כמה צעדים אני רואה מולי עץ שיטה מוריק ולמרגלותיו צבי הנגב מלכך את ארוחת הבוקר שלי.
אני קופא על מקומי,נותן להתרגשות שאחזה בי להיחלש,כמו גם לשדר לצבי שמולי להבין שאני בא בשלום וכוונתי טובות,ותוהה אם יתרצה ויכניס אותי לביתו. בצעדים מדודים אני מהלך כמה מטרים,מתיישב על סלע גרניט שמי השיטפונות זימנו למקום מעלה את המצלמה לגובה העיניים ומתחיל להנציח צבי זכר וכמה גדיים,המהלכים על המיסלע בואדי קטן שחתר דרכו בסלעי הבזרת על מדרונו הצפוני של הקניון.
מפעם לפעם הזכר שבחבורה מרים את פרצופו,צופה בי,מרחרח,תוהה עלקנקני ומשמשתכנע שאני נכנסתי לביתו ללא כוונות זדון,ממשיך לעסוק בארוחות הבוקר שלו. כך גם,מפעם לפעם,עושה אחד הגדיים. מהיכרותי עם צבי הנגב,כאשר עיניו ואוזניו מכוונות אלי,זנבו לא זע ממקומו,וחיש מהר הוא מוריד את צווארו ומלחך את ארוחת הבוקר שלו – מזה אני כבר יודע שכניסתי לבית הגידול שלו מתקבלת בברכה וכי אנחנו יכולים לבלות זה בחברת זה מהזמן שאני מקווה שיעמוד מלכת.
בעוד אני משתמש בהזדמנות לשהות בבית הגידול של צבי הנגב מבלי שיחשוד בכוונתי ויפתח במנוסה,ובשעה שהשחר מפנה מקומו לאור השמש הראשון בבוקרו של שישי,אני שם לב שבידי עדשה קיצרת רואי,בעוד בתיק הצילום שלי,שמונח במורד הקניון,ישנה מצלמה ולה עדשת רחוקת רואי. לאט ותוך הקפדה שלא להבהיל את הצבאים אני חוזר לתיק הצילום שלי אוסף את רחוקת הרואי,וחוזר לסלע הבזלת כדי לגלות שהצבאים ממשיכים בארוחת הבוקר ועדיין מזמינים אותי לבית הגידול שלהם. בחשש אני מעלה את המצלמה לגובה בעין בתקווה שהצבאים יבינו שבידי כלי הקורא לשלום ולא פיו של כלי ירייה. הזכר תוהה על קנקני ועל מה שמונח כנגד עיני ומבעד למצלמה עיננו נפגשות…
השמש כבר עלתה מעל לקווי המתאר של שפת הקניון. הצבאים,בזה אחר זה,מתחילים לטפס במעלה הואדי שחותר בדופן הצפוני של קניון שחורת,מדלגים בקלילות,מעוררת קינאה,מעל לפערי מיסלע הבזלת מעלה אל המישור שמצפון לקניון,ובזה אחר זה נעלמים לעמל יומם.
בסתר לבי אני מודה למשפחת הצבאים על הזמן הניפלא במחיצתם בבית הגידול שלהם,ומשתכנע על כך שגם עלי לאסוף את תיק הצילום שלי ולפנות את הקניון לטובת בסיס האם בטם חומו של יום יחבוט בכובע שעל ראשי.
את דרכי לכסופה שבפי הקניון אני עושה במהלך אחד,בלי עצירות ורגלי קלות,תיק הצילום הפך למשקל נוצה והמפגש עם עיני הצבאים הבולסים את ארוחת הבוקר שלהם בעודי צופה בהם,מתפעם מיופים ומהעובדה שהכניסו אותי לביתם ללא מורא ולבסוף,מששבועו,הפננו זבותינו אלה לאלה והלכנו להמשך יומינו.
בצל השיטה שבפי הואדי על מסלע שהונח שם בידי אדם,אני מרווה את צימאוני בעוד מספר צפרים מפזזות סביבי,כגם הן אדישות לנוכחותי. אני מנצל את הקרבה אליהן ואת העובדה שאינן רואות בי אויב שיש לנוס מפניו,ומנצל את ההזדמנות ללכוד אותן בעין העדשה.
חומו של שישי הראשון שחל באוגוסט 2023 מכה בי ללא רחם. ללוח התוכניות שלי נכנסות ויוצאות תוכניות על מקומות לבקר בהם שנפסלות בשל עומס החום מסכן הבריאות. ברור לי שעל מצפה עיט,בעת השקיעה,לא אוותר ועד לשקיעה יש עוד שעות עם עומס חום קיצוני,ולכן: מחפש תוכנית למקום שבו התנועה בו תהייה בתככי הכסופה הממוזגת.
נפל הפור. הכסופה הממוזגת ואני עושים דרכנו לברכות המלח שבטבורה של שמורת הטבע עברונה. את חומו של יום אני עושה בחברת הפלמינגו שבבריכות המלח שבעברונה,כמו גם בנופים הנשקפים בחלקה המערבי של הערבה ובזה המזרחי שבממלכה האשמית שממזרח לי. מפעם לפעם אני נס לקרירותה של הכסופה ומבט בשעון מגלה שחלף עבר לו הזמן,וביחד עם 40 הק"מ שביני לבין מצפה עיט אוכל להגיע למקום ולממש את התוכנית מאתמול אך לא בבוקרו של של יום אלא בערבו.
בתחושה של הקלה,משהו,וסיפוק על כך שאצליח לממש את כל תכניותיי שנרקמו בשבוע החולף 300 ק"מ מפה. כשהשמש מתחילה לשקוע במערב וקריה מרצדים על התפנית מערבה של הרי אדום שבממלכה האשמית,מנוע הכסופה דומם ואני מנצל את שעתו האחרונה של השישי הראשון בחודש אוגוסט,להרוות את העין במראות המקום,כמו גם בתצלום פנורמי של התפנית המערבית של הרי אדום שבממלכה האשמית שממזרח לי. כשהחשיכה כבר יורדת,אני שב לכסופה ושנינו עושים גלגלינו לבסיס האם שביטבתה.
שבת בבוקר,האוהל והציוד הנלווה חוזרים לתא המטען של הכסופה,וחיש קל אנחנו יוצאים לגמוע את 320 הק"מ שבין בסיס האם שביטבתה לבית. עוד סע מלא וטעון בחוויות באתגרים ובתמונות שמתרוצצות בראשי וגם כאלה שמונצחות בכרטיסי הזיכרון של המצלמות שלי – כל אלה צרכים את הזמן לשקוע בנבכי החוויות,לעבור פיתוח ולראות את האור בפרסום,וכשכל זה קורה התמונות ממסע הזריחה והשקיעה בערבה,הן כאו לפניכם.
לגלרית התמונות שקיעה במצפה עיט.
מנחם.