פרויקט גיל רובין – יום הכיפורים 2026.
לאחר הביקור הקודם בבסיס האם שבחי בר יטבתה התיאבון לביקור נוסף,והשלמה של ביקור באתר שאני זומם עליו כבר זמן רב,רק מתעורר ומתעבה. יום שישי בצהרי היום אני מאיץ צעדי ממקום העבודה לביתי. חלק מציוד הלינה הושאר בכסופה לאחר הביקור בראש השנה ונשאר לי להכניס לתוכה רק חלק קטן מציוד שירד איתי להרי אילת והערבה הדרומית.
שעות הצהריים בחלק המזרחי של עיר מגורי עמוס בתנועה. ככה זה בכל יום שישי ובטח ביום שישי שאחריו חל ערב חג יום הכיפורים. מראש,התוכנית היא לצאת בשעה שבה אזנב בקצה הרגוע של פקקי מרכז הארץ ואצא לבסיס האם כשבתוכנית ישנה חלוקה לשלושה חלקים של הנסיעה,החלק הראשון:מהבית למצפה רמון,השני:ממצפה רמון לתצפית בהר עיט שעל פי מצוק ההעתקים,ומשם ירידה בכביש את מצוק ההעתקים אל צומת קטורה,שם אני נפרד סופית מהכביש השני באורכו בישראל,ועובר לכביש הארוך בישראל,כביש 90,בואכה בסיס האם שביטבתה.
הפעם הנסיעה הזו דרומה מתקיימת על פי התוכנית בדיוק,וגם בלוח הזמנים המתוכנן בדיוק של דקה אחת בלבד.
העמק הנעלם ונחל צפונות
שבת. ארבע לפנות בוקר והשעון המעורר שנגינתו מעירה אותי יום יום וכבר טבועה בזיכרוני שלמשמעה עלי לפקוח עיניים להזדקף במיטה ולהתחיל את טקס קימת הבוקר. חיש קל ערכת הקפה החדשה,שנחנכה שבוע קודם על אותו שולחן באותו בסיס האם,נשלפת וריחו של הקפה יחד עם טעמו המיוחד על הבוקר חונכים להם יום חדש.
חמש בבוקר מנוע הכסופה מתעורר לחיים. היעד:העמק הנעלם,ונחל צפונות. ביקור קודם במקום הכיר לי את כביש הגישה לאתר ככביש משובש ומסוכן מאוד לתנועה. הערכתי ששיטפונות החורף האחרון רק החמירו את המצב ולכן שעת היציאה לקחה בחשבון תוספת של לפחות עוד כחצי שעה,כשני קילומטרים,אל פי מעוק הר עמרם וממנו לעמק הנעלם.
לשמחתי גיליתי שהנקודה הבטוחה הרחוקה ביותר בכביש לא השתנתה מאז ביקורי האחרון ובמקום שבו הכביש הופך לשאריות אספלט עם דרדרת שיטפונות יש מקום חנייה בדיוק למידותיה של הכסופה,בתוך ואדי שנשפך לנחל צפונות ושומר את הכסופה גם רחוק מהכביש,למקרה שיגיח בריון כביש רכוב על מפלץ 4X4.
תחנת הר עמרם אות הקריאה EIL.
ב 1969 מחליט מכון ויצמן שברחובות לבנות בהר עמרם תחנה סייסמולוגית במטרה לשתף את ישראל ברשת הסייסמוגרפית הסטנדרטית העולמית (WWSSN).
על מנת לבודד את התחנה הזו מרעשים הנגרמים על ידי פעילות אדם,וגם למקמה בשבר הסורי אפריקאי שהוא שבר גאולוגי פעיל,נבחר הר עמרם. בתוך הר עמרם נחצבת מנהרה ובתוכה מונח ציוד מדידה סייסמוגרפי רגיש. המנהרה נחסמת בדלת פלדה גדולת ממדים,ובהמשך לפני פתח המנהרה מוקמת תחנת שידור וקליטה על קרקעית שתפקידה להעביר את הנתונים שהתחנה אוספת לחוקרים ובהמשך למערכת ההתראה הלאומית מפני רעידות אדמה.
ב – 1979 עברה התחנה הסייסמוגרפית שבהר עמרם מרשות מכון ויצמן לאחריות המכון הגאופיזי לישראל גוף סטטוטורי של מדינת ישראל שאחראי על כל מה שמתרחש בתת הקרקע בתחומי ישראל.
בנוסף: לתוך מנהרת הר עמרם הוכנס ציוד מדידה רגיש ביותר שמנטר פעילות של ניסויים בפצצות אטום שנעשים בתת הקרקע בכל מרחב המזרח התיכון.
תחנת הר עמרם הפכה לתחנה רשמית ברשת הסייסמוגרפית הבינלאומית,כמו כן קיבלה הכרה מלאה כתחנת ניטור בינלאומית לניטור ניסויים בפצצות אטום שנעשים בתת הקרקע והחל מ 1995 התחנה היא תחנת עזר רשמית של אירגון האמנה למניעת ניסויים גרעיניים (CTBTO).
בנוסף ציוד המדידה של התחנה מחובר לרשת ארצית של התרעה על רעידות אדמה רשת שמחוברת לפיקוד העורף ובאחריותו להפיץ התראה או התראות על רעידת אדמה ברחבי ישראל רבתי.
בשל רגישות המכשור שבתחנה וכן בשל תפקידה הלאומי בהתראה על רעידות אדמה הגישה לתחנה איננה אפשרית אלא בתיאום מראש.
למרגלות תחנת הר עמרם מתחיל השביל הירוק שמטפס למצפה שבו נגלה העמק הנעלם. כבר אמרתי,קודם,שכביש הגישה לתחנה הזו רעוע ומסוכן ביותר ולמרות שהוא מוביל לאחד ממוקדי הנוף הייחודיים והמרשימים ביותר שיש בישראל – ולמרות שהוא מגיע לאחד מאתרי הגלוי וההתראה החשובים ביותר של מדינת ישראל – הכביש לא מטופל והוא מסוכן לתנועת כלי רכב לרבות כלים בני 4X4 שלא עברו הקשחה ייעודית ברמה צבאית. התחנה,כמעט,ולא מצריכה מגע יד אדם אך לאחר אירועי שיטפון או מקרים שיש צורך בטיפול בציוד שבתחנה המכון הגאופיזי רכש רכב 4X4 מוכחש ברמה צבאית ועושה בו שימוש כדי להגיע לתחנה או,אם הגישה מסוכנת בשל תנאי מזג אוויר,איש או אנשים מהמכון מעמיסים ציוד על גבם ועושים דרכם לאחד מאתרי ההתראה החשובים ביותר שיש בישראל…ברגל.
אז,הי אתם:רשות הטבע והגנים,המועצה המקומית אילות והמכון הגאופיזי לישראל: שנסו מותניים גייסו שקל או שניים,סדרו את כביש הגישה לאחד מאתרי ההתראה המוקדמת החשובים בישראל,אם לא החשוב שבהם,ו"על הדרך" תנו לנו להגיע עם הרכב לפי המעוק ולטפס אל אחד ממוקדי הנוף הייחודיים והמיוחדים בישראל. ..וכן אני יודע:עיקר ציוד התקשורת נמצא במהרה ומה שבחוץ זה גיבוי ואולי גבוי של הגבוי,אך זה לא מצדיק הזנחה כה חמורה של ציוד תקשורת שנרכש בכסף ציבורי ומשמש להתראה מפני אסון שמקורו בתת הקרקע.
אין איסור צילום באזור התחנה הסייסמוגרפית בהר עמרם אבל כדי שלא לתת לאויבינו לעלוז וגם כי אני מתבייש בשמי ובשם אזרחי ישראל ההרס וההזנחה בתחנת השידור העל קרקעית לא צולם.
בעודי שואף אוויר ממראות ההזנחה של אחד מאתרי ההתראה החשובים בישראל רגלי נושאות אותי אל המעוק שלפי סיפור הדרך יוביל אותי לתצפית מפתיעה ומופלאה על עמק שנעלם לו. השמש בדיוק זרחה ומעגל השמש נגע קלות בהרי אדום צובע באור הבוקר הצהוב כתום את שלל ההרים שמזדקרים מולי כשבינם לבין עצמם מפרידים 150 מליון שנה של פעילות גאולוגית שנמשכת גם ברגעים אלה. פה ושם אני עוצר,מוריד את תיק הצילום מוציא מצלמה ומנציח את שראו עיניי.
מנה ובה סימון השבילים הירוק מורה סטייה חזקה לימין שלי,דרומה. ממולי מזדקף לו הר עמרם בשביל שאפילו עז ההרים הייתה חוככת בדעתה האם העשב הירוק שבפסגה שווה את מאמץ הטיפוס. מסיפור הדרך אני יודע שצריך לעקוב באדיקות אחרי סימון הדרך הירוק,גם כי ממש מדובר בשביל עזים וגם כי המראות שעיניי ראו אפיים ומרשימים בסוג שאין דומה להם בארץ הקסומה ומלאת ההפתעות הזו.
אני לוקח הרבה אוויר ומתחיל לטפס בשביל העזים,פה ושם עוצר,פורק את תיק הצילום,מוציא מצלמה ומשתף אותה במראות הקסומים שחרץ הטבע,המים,הרוח והבדלי הטמפרטורה,במסלע הגרניט של הר עמרם ובאלה השוכנים,כתף אל כתף,אליו.
חולפת קצת יותר משעה ושביל העזים המסומן ירוק הופך לאוכף שמשמאלה פסגת הר עמרם,לא מאוד גבוהה ממני,ומימינו הר ששמו לא ידוע לי כששניהם נוצרו בשני תהליכים גאופיזיים שונים,מימין לי הר שהוא משקע ימי של ים תאטיס והר עמרם שהתרומם מעמקי כדור הארץ 150 מליון שנה לפני שים תאטיס עזב את ארצנו ונסוג מערבה.
שביל העזים מעט מתרחב ובמקום תהום פעורה בגבי משני צידי שני הרים וביניהם מפרידים תהליכים גאופיזיים שנמשכו כ-150 מליון שנה. ואז…
בלי התראה מוקדמת. בלי שלט בלי משהו שיאמר משהו שביל העזים נפסק. משמאל לו,מזרחה,העתק נפילה עמוק ובתוכו זורם לו נחל. העמק הנעלם. מימינו מפל יבש שמוביל לשביל האדום להמשך המסלול.
נשמתי נעתקת ואני די בטוח שאיזו מחט רגישה בעמקי מנהרת הר עמרם זעה לה קלות למשמע קריאות הפליאה לי על המראה המרתק של העמק שנופל כמה מאות מטרים ממקום עמידתי ישר למטה אל הערבה ואותו חורץ נחל אכזב שעושה זאת כבר מליוני שנים בתוך מסלע הגרניט שעלה אי שם פעם מעמקי כדור הארץ. אין ספק העמק הנעלם אכן נעלם ומתגלה בפתאומיות שאין לה אח ורע בנוף הארץ ישראלי,שהוא,לכשעצמו,מסקרן ורב תהפוכות בכלל ובהרי אילת בפרט.
לצערי העמק הנעלם נופל מזרחה היישר אל עבר השמש העולה וכבר בשעת הבוקר המוקדמת הזו עלתה ואתה אובך חזק מאוד שאתגר הן את המצלמה שלי וגם את כשורי הצילום שלי.
שהייתי במחיצת העמק הנעלם שעה קלה. הרוויתי את עיני ואת עדשת המצלמה,כולל טיפוס קל לנקודת התצפית שבמקום שרק הרחיבה את הפליאה והקסם של העמק הזה שפתאום מתגלה ופורץ לו בחריץ עמוק ומלא און מסלע הגרניט הקשוח בסלעי ארץ ישראלי.
על פי נפילתו של העמק הנעלם ממצוק ההעתקים לערבה מצטלב השביל הירוק,שמסתיים כאן,עם השביל האדום שלו שני ראשים. ראש אחד פונה מערב בירידה לא מתונה בכלל אל נחל צפונות ומשם מהלך של עוד כ 6 ק"מ המעלה נחל צפונות,או:יורד במפל יבש וכמעט זקוף מטה אל נחל צפונות ואתו בהליכה מזרחה ואחר כך צפונה חזרה לכסופה.
התוכנית המקורית הייתה,ונשארה,לרדת לנחל צפונות ואתו לחזור בהקפה כנגד כיוון השעון חזרה לכסופה. את נחל צפונות המערבי אשאיר לזמן אחר ובעונה אחרת פחות חמה.
כעשרה מטרים של מפל יבש מפרידים ביני לבין הקרקע המוצקה והשטוחה של נחל צפונות. בצעדים מדודים וזהירים ירדתי את עשרת המטרים,ירידה אטית וכזו שכל שליחת רגל קדימה מוודאת שהרגל הנשלחת פוגשת משטח סלע יציב שאפשר להעביר אליו את מלוא משקל גופי כולל תיק הצילום ושנינו ביחד צריכים להגיע לשביל שבנחל שלמים ובריאים. עשר דקות שלמות לקח לי לרדת,צעד אחר צעד,את המפלון היבש וכשרגלי נחתו על קרקעו המוצקה של השביל האדום בנחל צפונות אנקת רווחה נפלטה מפי,כשבזוית העין אני רואה עדר צבאים נס ממני במנוסת פחד ונעלם ללא שוב.
השביל האדום שבנחל צפונות המזרחי הוא שביל 4X4 והוא מסתיים למרגלות המפלון שירדתי זה מכבר. מסיבה לא ברורה,אבל סביר בשל שיטפונות החורף האחרון סימון השבילים נעלם לאחר כחצי קילומטר של הליכה וממש קשה להבחין איפה שביל הג’יפים ואיפה שבילים שחרץ השיטפון האחרון באזור.
מאחר והיה ברור לי שפני מזרחה ואחר כך צפונה ומאחר וסימון השבילים אבד והקוליס של רכבי ה 4X4 גם הוא נשטף בשיטפונות החורף החלטתי לעצור,לענוד את המצפן (כן יש לי מצפן באיכות צבאית ידני וגם מצפן שניתן לענוד על היד) וללכת צפונה או צפון צפון מזרח עד שאגיע לנקודה שבה או שאזהה את שביל הג’יפים או שאתקל בסימון האדום או שאוכל לראות את דרך הגישה הרעועה למתקן הר עמרם ולעלות עליה ולהמשיך אתה לחנייה של הכסופה. איפסתי את הכוראוגרף של שעון היד שלי והקצתי לעצמי עשר דקות עד לעצירה הבאה עצירה לצורך כיול המצפן והליכה צפונה או צפון צפון מזרח על פיו.
ליתר ביטחון,ולמרות שאני מטייל בארץ המופלאה הזו ובשבילה כבר כמה עשרות שנים אני עדיין נווט גרוע. וליתר בטחון החלטתי לשלוף את הנייד ובתקווה שיש במקום קליטה,ובנוסף למצפן היד,לקבל מבט חוזי במיקום שלי וביחס שלו לכביש 90 ולכביש הגישה להר עמרם וכאשר לא רחוק ממני גבעה המתנשאת כחצופה נרגנת מעל לעמק הערבה ובראשה נקודת טריאנגולציה של רשת המפות הארצית. הפתעה: שני טלפונים שלי,נשארו מאחור בכסופה. אני תמיד משאיר טלפון אחד מוכמן ודלוק בכסופה למקרה ומשהו יחמוד אותה וייסע בה בלא רשותי אבל להשאיר את שניהם,אגב שניהם מוכמנים היו,זו כבר אכזבה גדולה ונאלצתי לסמוך רק על המצפן.
השביל האדום,דרך הג’יפים,לא עובר בנופים שענינו אותי מה גם שהאובך והשמש שכבר טיפסה אל מרומי השמיים הסירו ממני כל פקיחת עין צילומית. התרכזתי במה שאני גרוע בו ביותר:לנווט צפונה ולהגיע חזרה לכסופה.
עשר הדקות שהקצתי לעצמי עברו חלפו להם עברו קצת יותר משלושים דקות כשלפתע ממש מולי שלט סימון אדום ולצידו דרך ג’יפים דרוכה היטב ונחושה במהלכה. עליתי,בשמחה רבה ובהקלה על כך שאת הניווט הזה הצלחתי לסיים מבלי להתברבר,והמשכתי אתה לכביש הגישה להר עמרם וממנו,ועליו,לכוספה. תם.. ולא נשלם.
לגלרית התמונות – העמק הנעלם ונחל צפונות.
בריכות המלח בשמורת הטבע עברונה.
שבת אחרי הצהריים,בסיס האם שבחי בר יטבתה. זה זמן טוב לפתוח את המחשב הנייד להוריד מכרטיסי המצלמה את התמונות שנלקחו הבוקר,לגבות אותם ובאווירה הכה ייחודית למקום הזה להעלותם לתכנת ההפקה והעריכה ולבסוף לשתף את עוקבי בכלל ועוקבי הפרויקט לזכרה של גייל רובין בפרט בתמונות ומילים שמסכמות את היום הזה. תוכניות לחוד ומציאות,לחוד. כבל החשמל,שבלעדיו המחשב הוא בלוק לדלת שאין,נשאר 314 ק"מ ממני צפונה בבית.
גוגל מספר לי שבעונה הזו מגיעים חופמאים לברכות המלח שבשמורת עברונה עושים שם את חניית הלילה,נחים,אוכלים ואוגרים כוח ובבוקר ימריאו דרומה לאפריקה. עוד מספר גוגל שהשנה החופמאים מגיעים לברכות בעברונה תשושים בשל החום שפוקד את הערבה מלווה ברוח ערה וכי ביקור במקום צריך להתחשב בעובדה הזו.
והעובדה הזו,שצריך להישמר מלהבהיל ולהניס את הפלמינגו שכבר התיישבו קבע בברכות המלח וגם חופמאים שנדדו אלינו אלפי קילומטרים ומותשים מהחום והרוח,כל זה עורר את סקרנותי. חיש קל הוספתי לכסופה חצובה ומצלמה עם עדשה ארוכת טווח ויצאנו לברכות המלח שבשמורת עברונה. אגב,וחשוב לציין,השביל השחור,השביל הראשי בעבורנה,סגור לרגל שיפוצים ואי אפשר וגם אסור להשתמש בו כך שרק בגישה לברכות המלח אפשרית.
הפלמינגו,שכבר הפכו לתושבי קבע בברכות,למדו שבחגים רצוי להתרכז בברכות המלח הצפון מזרחיות אלה שקרובות לגדר הגבול ורחוקות משבילים שעליהם יכולים לנסוע כלי רכב. למה? כי כתוב בשלטים בצורה מאירת עיניים שאין לרדת לשבילים ואין להפריע לפלמינגו …אז כתוב. היו,כמה וכמה,שהיו חייבים לנסוע על מעברי הקרקע המפרידים בין הברכות כי צריך להראות לילד פלמינגו. אז גם העדשה רחוקת הרואי שלי בקושי הצליחה לתפוס אלא להקת פלמינגו שברחה רחוק ככל שיכלה ומסיבותיהם הם אפילו מעופי ראווה לא הסכימו לספק. אך היו,מופעי ראווה,אחרים – על כך בהמשך.
חופמאים,אם כשורי הצפרות שלי לא מטעים אותי,ועוד כמה צפרים אחרות כן נחתו להן ובלסו להנאתן אבל גם אלה הרחיקו לקצוות הרחוקים של בריכות המלח בגלל עברייני טבע שחייבים להגיע עם האוטו עד לציפור,אפילו שהיא,הציפור,עפה לכאן בכוח כנפיה אלפי קילומטרים ונחתה פה כאורחת ללילה אחד לנוח,לצבור כוחות לאכול ולהמשיך לעוף דרומה.
לגלרית התמונות – בריכות המלח בשמורת הטבע עברונה.
מכליות קרוסן מעופפות – צבא ארה"ב.
ובאין ציפור שיר,גם עורב זמיר. במסלול התעופה של שדה התעופה הבינלאומי בעקבה עומד לו מטוס תדלוק של צבא ארה"ב. מחמם מנועים,מריץ אותם,משחרר בלמים,רץ על המסלול ולפתע:גלגליו עוזבים את הקרקע והוא ממריא אל על. עקבתי אחריו בעין העדשה ובעוד זה מתרחק לו בקצה עיני אני רואה מטוס תדלוק נוסף של צבא ארה"ב יוצא מהחנייה ומתחיל והסעה אל ראשית מסלול ההמראה עוקף לימינו את מבנה בית הנתיבות מגיע לקצה מסלול ההמראה,מרעים מנועיו משחרר בלמיו רץ על המסלול ואט אט ניתק מהקרקע והציפור הענקית והמרעישה הזו מטפסת אל על על רקע הרי אדום שהשמש השוקעת מחזקת את גונם האדום.
אינני יודע לאיזו משימה התעופפו להם שני הטנקרים המרשימים האלה אבל בליבי עודדתי אותם לדרך צלחה,בהצלחה במשימתם ובעיקר שישבו בשלום לבסיסם בנמל התעופה הבינלאומי עקבה שבירדן.
שני המטוסים האלה צולמו מחוץ לגבולות מדינת ישראל ועל כן תמונתם לא הוגשה לצנזורה.הימצאותם על אדמת ירדן לא רק שאיננה סוד צבאי האיראנים הפגיזו את עקבה לאחרונה ולא פעם אחת…
השמש שקעה לה ולאט לאט מחשיך האזור. זוהי שמורת טבע והלילה הוא ממלכתם של תושביה בלבד ללא נוכחות אדם. אני מפנה עצמי מהשמורה וחוזר לבסיס האם.
בדרך כלל בוקרו של היום האחרון בבסיס האם משמש להתארגנות מהירה,אריזת כל הציוד חזרה לתא המטען של הכסופה,כשכל פעם אני מתפלא מחדש איך ב 48 שעות הצלחתי לעשות כזה חוסר סדר בציוד שלי שצריך להתרכז מפיזורו באוהל חזרה לשטח,הלא ממש גדול,בתא מטענה של הכסופה.
הפעם זה היה שונה. לא,לא צריך לדאוג הבלגן הרגיל שרר כהרגלו,הפעם יציאה בבוקר מבסיס האם אומרת השתרכות בפקקי ערב כיפור במרכז הארץ. ואם משהו שנוא עלי ביותר זה לחזור מהערבה ישר לפקק של מציאות ישראל היום יומית. המידע הזה היה ידוע מראש ומראש תכננתי להישאר באילת עד לשעות הבוקר המאוחרות ולהגיע למרכז אחרי הפקקים.
לגלרית התמונות – מכליות קרוסן מעופפות – צבא ארה"ב.
שמורת האלמוגים אילת.
התוכנית? אז למי שחושב שהדיבור על שינויים קיצוניים במזג האוויר הם חרושת שמועות זדון של פוליטיקאים ובעלי ממון אז זה מוזמן לדפדף הלאה. כדור הארץ חווה שינוי במזג האוויר. הוא מתחמם. התהליך הזה,של התחממות,הוא בחלקו תהליך טבעי שכבר קרה בכדור שלנו וככל הנראה ולפי הידוע לי כולל ממקורות ארכאולוגים ההתחממות והפיכה של מקומות מוריקים למדבר האחרונה שמתועדת אירעה בסוף האלף השני לפני הספירה אז ערי מדינה,כמו ערד בישראל מקדש הכלקוליתית בעין גדי והעיר ג’אווה שבעבר הירדן (אם למנות כמה) כולם ננטשו ולא בקרב אלא כי הפכו ממקומות עם גשם וחמימים במידה סבירה למדבר דל ממטרים יבש וחם מאוד. התהליך,הטבעי,הוא אטי אבל באדיבותנו בני האנוש הוא מואץ בקצב הולך ומתגבר וסופו אינו ברור לחלוטין.
בבקע ים המלח ובערבה תהליך ההתחממות העלה ביותר ממעלה וחצי את הטמפרטורה החמה הממוצעת הרב שנתית ויחד אתו הביא תופעה מדאיגה אחרת: הבוקר,מהנץ החמה ועד בערך 10 בבוקר,מתחיל חם מעל ל25 מעלות וקצת מתחת ל 30 ואתו עולה הלחות לכדי 60%,אחרי השעה עשר הטמפרטורה מזנקת במהירות ל38 ועד 42 מעלות והלחות חוזרת לערכיה המקוריים בין 5 ל 15 אחוזי לחות.
הלחות והחום אינם עניין של מה בכך,הם פגיעה קשה בפעילות החקלאית בערבה בכלל ובזו הקשורה במטעי התמרים מקור הפרנסה העיקרי בערבה כמו גם משאב לאומי שמפרנס לא מעט משפחות וגם מכניס מטבע זר לאוצר המדינה.
מנקודת המבט שלי,ובערבה הדרומית,זה אומר שפעילות כמו קיפול האוהל ואריזת חפצי בתא המטען של הכסופה,בבוקר,זה פעילות שרמת ההזעה בה שוות ערך לביקר בסאונה פינית מפוארת ומצוידת היטב,רק שאת הסאונה…לקחו והשאירו רק את החום והלחות.
אז בתוכנית היה: ממש בשיא ההפקה של הסאונה הפינית לקפל את האוהל להכניס הציוד לכסופה ולאוץ לתוך חיקה הממוזג והנעים. ואז,ביחד,הכסופה ואני,לשם פעמינו לשמורת האלמוגים שבדרום אילת.
לא לא הייתה לי תוכנית לשנרקל בשמורת האלמוגים וגם אין לי ציוד צילום שיכול להיכנס מתחת לפני ים סוף. מה כן? הגשר שמוביל מחוף הים לקצה שמורת האלמוגים וממנו יורדים למים לשנקרל,הגשר הזה אמור להיות מקום שבו ניתן לצפות באלמוגים ובדגים שביניהם.
כמו תמיד,תוכנית לחוד ומציאות לחוד. רוח עזה פקדה את מפרץ אילת,הים היה גלי ואי אפשר היה לראות אל תוכו יותר מחמישה סנטימטרים. כן יש שם אלמוגים כי אני יודע שיש ובין גל לגל אפשר להציץ בהם אבל הדגים…:הדגים לא אוהבים חוף סוער והם פשוט נעלמו מהקצת אלמוגים שיש שם.
בים סוף עצמו כמה וכמה רחפני מצנח הפליאו בפירוטכניקה שלהם ומידי פעם,באמת המוכשרים והטובים שבהם,תפסו משבי רוח עלו גבוהה מעל לים וביצעו פעלולים מרהיבים בפני עצמם ועוד יותר מרתקים כשהם נתפסים בעין העדשה על רקע חופיה הצפוניים של ערב הסעודית.
גם פה הצילום אל מתחת לפני השמש יחד עם הרוח שהביאה אתה אובך חזק וצפוף,ופעלוליהם המרהיבים של מצנחי הרחיפה היוו אתגר צילומי רציני והקדשתי להם זמן לא מועט בכלל.
חלפו להן הדקות וכמה וכמה שעות אחדות,מבט בשעון מראה שכבר אפשר להתחיל להצפין וצפוי שאזנב בפקקי ערב כיפור ולא אקלע לתוכם. למרות פעלוליהם המרהיבים של מצנחי הרחיפה אספתי את עצמי נכנסתי לכסופה והתחלנו לצאת מאילת כשאני מרגיש שהבטן שלי קוראת למזון.
אין כמו חניון הלילה של הר יהורם כדי לעצור לארוחת בוקר קצרה מלווה בקפה שחור חם וטעים שהוכן עוד קודם לכן בבסיס האם. על רקע הר יהורם שמעלה פסגתו עשוית הגרניט אל השמיים בנכוחות שלא ניתנת להתעלמות ומעבר לו בוהקים השמים ומסנוורים בשל החזר האובך את אור השמש. התעכבתי למרגלות יהורם וכשארוחת הבוקר כבר נבלסה,כוס הקפה כבר התרוקנה חזרתי לכסופה ואתה לתחנת העצירה והתרעננות הראשונה במצפה רמון ומשם הביתה.
לגלרית התמונות – שמורת האלמוגים אילת.
תם. ולא נשלם.
מנחם.
Menahem