כמו שכבר אמרתי בעבר,אינני יודע מה היה ציוד הצילום שבו השתמשה גייל רובין. מזה זמן רב אני מתכנן מסע צילום לדרום הארץ במסגרת פרויקט הצילום לזכרה של גייל רובין ובעיקר בהשראתה. הפעם,אספתי לעצמי סט של עדשות וינטג’ מתקופת הפילם,התקופה שבה פעלה גייל,ואני אקדיש את המסע ללכידת תמונות תוך שימוש בעדשות האלה שפותחו עבור מצלמות הפילם ומשכך לכידת אור על ידן שונה מזו של עדשות בנות זמננו,כמו כן:תפעולן ידני לחלוטין שכן אין להן כל קשר אלקטרוני עם המצלמה ומשכך מאתגר מאוד תפעולית.
יום ראשון 12/02/2023.
קצת לפני שש בבוקר. בדיקה אחרונה של רשימת הציוד שלוקח איתי,מעוררים לחיים את המנוע של הכסופה עם החרטום במגמה מזרחה לבקע ים המלח. עוד בערב לפני מזג האוויר מרמז על גשם אפשרי באזור ים המלח ובקבינה של הכסופה שני סטים לצילום,אחד:למקרה וירד גשם והשני למקרה שבו לא ירד,הסט הזה כולל את ארבעת עדשות הוינטג’. היעד: גן לאומי עין גדי.
בגן לאומי עין גדי ביקרתי לא אחת והיתרון של ביקור חוזר נעוץ בחופש המוחלט לעין הצילומית ללכוד ממראות המקום,לחפש קומפוזיציות שלא ניו קודם לכן ולאפשר לעין האנושית לרוות מיופיו של המקום. בשל החשש מגשם וליתר ביטחון בחרתי באתר הזה,בתוכנית המקורית,הוא לא היה.
ההגעה לעין גדי מתרחשת בטרם נפתח הגן הלאומי ואני מנצל את הזמן הנותר להתאושש מהנהיגה למקום וגם לקבל החלטה,מבוססת על מצב מזג האוויר במקום,להשאיר אחרי את סט החורף ולצאת למסלול רק עם עדשות הוינטג’ מחוברות לשלל המצלמות שהבאתי איתי.
היעד הראשון בעין גדי הוא מפל דוד. בדרך אליו אני עוצר בשורה של מפלונים מלאי מים ולוקח את הזמן ואת אור הבוקר הקסום להנציח אותם בעין המצלמה. במפל דוד,התחנה הראשונה,אני מקדיש למימיו הנופלים של מפל דוד,ששוברים את קרני השמש לקשת קטנה שמתמקמת לה באמצע דרכו של המפל למטה. אחד המבקרים במקום,באדיבות רבה,מפנה את תשומת ליבי לסרטן נחלים שמתיישב לו באחד ממפלי המשנה של מפל דוד,ואני מקדיש לסרטן הנחלים מזמני ללכוד אותו תוך שהוא משתף פעולה כדוגמן ממושמע.
ממפל דוד אני מטפס מעלה למעיין שולמית ועוצר בדרכו ללכוד כמה תמונות. במעיין שולמית אני מנצל ההזדמנות שליח על הא ועל דא עם פקח צעיר מסייר באתר לשמור על הסדר והניקיון וביחד אנחנו לוגמים ממי המעיין הרעננים והמעט חמימים.
עוד קצת עליה והשביל מתפצל ימינה אל עבר מערת דודים שנמצאת מעל מפל דוד המעלה נחל דוד. הדרך,למערה,משובצת במפלים ומפלונים שעושים דרכם במגמה מזרחה ולבסוף נופלים במפל דוד ומשם,בעוד כמה וכמה מפלים,עד שפוגשים את ים המלח. הירידה למערת דודים כרוכה בירידה תלולה בעזרת יתדות ותיק הצילום הכבד יחד עם מבט לשעון ורצון לבקר בעוד כמה נקודות שכרוכות במאמץ פיזי של לעלות ולרדת,אני מחליט להשאיר את מערת דודים לביקור הבא,חוזר על עקבתי במסלול לעבר המקדש הכלקוליתי.
המקדש הכלקוליתי בעין גדי הוא תופעה ארכאולוגית ייחודית. בסמוך למקדש לא התקיים ישוב בן התקופה וככל הידוע שימש כמקום לעבודת קודש בלבד. בשלב מסוים,ככול הנראה בשלהי התקופה הכלקוליתית,המקדש נעזב מרצונם החופשי של הבאים בשעריו. דרומה משם,במעלה נחל משמר נמצאו כלי קודש כלקוליתית וככל הנראה הונחו שם לאחר עזיבת המקדש בהנחה שאם יבוא יום ויחזרו יכלו להשתמש בהם או,ולחילופין,כמקום קבורה יאה לכלי המקדש.
המקדש נמצא על כיפה נישאת בסופה של עליה תלולה,מסיבות השמורות איתי,ואיש איש עם האסוציאציות שלו,בכל פעם שאני מגיע למקום ולפתע,בגובה העיניים,נגלה המקדש הקסום וייחודי הזה,מתנגנת בראשי סצנת המסוקים "אפוקליפסה עכשיו" סצנה המלווה בפס קול של הלקוח מהולקירה של וגנר. אף על פי שהסצנה הזו רוויה אלימות שלא מתאימה לנסיבות העזיבה של המקדש – אני עוצר לרגע קל,ממש בנקודה שבה קו עיני צד את מתאר מבנה המקדש,עוצם את עיני ומגלגל בראשי את הסצנה הזו,לוגם מעט מים ומבלה במקום להשביע את העין ואת עין העדשה.
לאחר שעה ארוכה במחיצתו של המקדש אני שם רגלי על השביל המוביל מטה אל עבר מעיין גדי,המעיין שעל שמו נקרא האתר כולו. מעיין גדי נובע כל השנה ולמרות שמו מימיו אינם נארזים בבקבוקים בשם של מפעל ביקבוק מים מינרליים בעל שם זהה,המים לבקבוקים האלה מגיע מעין ערוגות הסמוך. אף על פי שמדובר בפינת טבע קסומה המקום הומה אדם,תלמידים מבית ספר שלא אנקב בשמו שעושים במקום שמות ומאלצים את הפקח במקום,אותו אחד שבליתי במחיצתו קודם לכן במעיין השולמית,להתרוצץ במקום כאחוז אמוק ולתקן ו/או למנוע מהנזקים שהטילו במקום התלמידים הצוהלים. מאחר וכל פינת טבע אכלסה מי מהתלמידים הללו המשכתי במורד הדרך חזרה לחניון.
ב 1959 קבוצה של בוקרים באזור הערבה מקימים באתר נאות הכיכר חוות בקר ולצידה מטע תמרים נסיוני ומעט גידלו ירקות. המוסדות המיישבים לא אוהבים את היוזמה הזו מטעונים שונים כשבראשם טיעון ביטחוני הנובע מהרעשות ארטילריות של הצבא ירדני. כמה מיהודי אוסטרליה תורמים כסף לחוות הבוקרים ובעזרתו מוקם ה"מבצר" שבו שוכנים הדרים בחווה.ב 1961 במימון יהדות אוסטרליה מוקם במקום מתקן התפלה קטן וכמה שנים אחר כך מים לישוב מגיעים מקידוחי מים מתוקים בקרבת מקום.
נאות הכיכר איננו הישוב הנמוך בעולם,את התואר הזה מחזיק הישוב נווה זוהר צפנית לו שהוא ברום 376- מתחת לפני הים. נאות הכיכר גבוהה ב 22 מטר ממנו,רום 354- מתחת לפני הים והיא המושב הנמוך בעולם.
עד ל 1965 הגרעין המייסד של חוות הבקר בנאות הכיכר עוזב ואת מקומו תופס גרעין התישבות אחר שמוכר את עדר הבקר הגרעוני ומבסס את המקום על חקלאות ועל צימרים.
לאחר מלחמת ששת הימים סובלת נאות הכיכר מהפגזות חוזרות ונשנות של הלגיון הירדני. צה"ל מחליט להקים במקום בסיס צבאי וליישב אותו בגרעין נח"ל. לאחר משא ומתן המתישבים מפוצים כספית עוזבים את המקום ואת מקומם תופס גרעין הנח"ל של צה"ל.
בצדמבר 1970 סלע ניתק צלע ההר שמעל האוכל של האחזות הנח"ל בנאות הכיכר. הסלע מידרדר במורד וגורר איתו סלעים נוספים בהיקף של כ 1500 טון סלע. כל גוש המפולת הזו נוחת על חדר האוכל של האחזות הנח"ל בנאות הכיכר ומקפד את חייהם של עשרים חיילים. החיילים,מחולצים מתחת להריסות בעזרת כלים כבדים של מפעלי ים המלח הסמוכים. באתר חדר האוכל הוקמה אנדקטה לזיכרם של הניספים באסון.
מוקדם יותר באותה השנה עולה למקום גרעין חדש אזרחי שמקים במקום את מושב נאות הכיכר. בשנות השמונים,של המאה הקודמת,נקלע המושב לקשיים כספיים כבדים שמוסדר במהלך השנים הבאות וכיום נמצא בו מושב שתושביו עוסקים בחקלאות,מקצועות חופשיים ותיירות.
נאות הכיכר מקום שובה עין שקל להתאהב בו. לא תמצאו בו בתי מידות ומכוניות יוקרה במוסך שלהם,ומכל מקום נשקף נופו האפי של דרום ים המלח והרי אדום. את הימים הבאים אעשה בצימר שבחצר של מיכל ונעם בנאות הכיכר,שבו מסתיים היום הראשון למסע הזה.
יום שני 13/02/2023.
בולעני קרקע הם תופעה שבה תת פני הקרקע מומס על ידי מים וכתוצאה מזה פני הקרקע קורסים מטה ובור נפער תחתם. הבולענים מתחלקים לשניים:מעשה ידי אדם וכתופעת טבע. בולענים מעשה ידי אדם פוקדים אותנו מפעם לפעם בשל תשתיות מים רעועות שממיסות את תת הקרקע ובולען נפער או בשל הזרמת מים לתת הקרקע בסמוך לאתרי בנייה שגורמים לאותה התופעה. בולעני קרקע טבעיים קימים רק בים המלח בכלל ובצפון ים המלח בפרט. ים המלח ניזון ממספר רב של מקורות מים מתוקים. המים המתוקים ממיסים את המלח שמעורב בקרקע הסמוכה לחופי הים וכתוצאה מזה נפערים בולענים. נכון: תופעת הבולענים התעצה \,כדי סכנה ממש,בשל מעשה ידי אדם,קרי: הפסקת הזרמת הירדן מהכינרת לים המלח באמצעות סכר דגניה ובשל שאיבה מימי ים המלח על ידי מפעלי ים המלח.
הרכב הקרקע בשפת ים המלח כמו גם המליחות של הקרקע מיצרים מראות קסומים של בולענים שחורצים בקרקע תצורות ייחודיות לים המלח. את היום השני למסע הזה אני מקדיש כולו לארץ הבולענים. מצויד בסט מצלמות עם עדשות וינטג’ מחוברות אליו אני יוצא,עם בוקר,לחלקו הצפוני של ים המלח,מחנה את הכסופה במקום ביטחה וממנו עושה דרכי ברגל במרחבי ארץ הבולענים נחשף למראות הקסומים שחורצים בה זרמים של מים מתוקים ומנגד בבולענים הנפערים כתוצאה מהמסת המלח בתת הקרקע כשפני הקרקע קורסים תחתם וחושפים את שכבות האדמה/מלח שנערמו במקום במשך מליוני שנים,עד שבא האדם ויבש את הים.
בסוף היום אחרי בלוי ארוך שובה עין אני חוזר לנאות הכיכר ללינה התארגנות ולקראת היום הבא באזור,שהוא גם האחרון בו.
לעת ערב,קצת לפני שהשמש מתחיל לשקוע,אני חש צורך לבקר בסביבותיה של נאות הכיכר כדי להרוות את העין ולספוג דרך הרגליים את קיסמו של המקום. בחצר האחורית של המושב זורם לו ואדי וכקילומטר במעלה הוואדי יצרו הרוח והמים כעין פטריה הדומה לתופעת הטבע המפורסמת של הפטרייה בתמנע. אציין שתופעת הפטריות איננה ייחודית לתמנע או לנאות הכיכר אלא שכיחה מאוד בנחלי הדרום כולל בנחל גישרון עליון שבמסיב אילת.
חולף הזמן ואץ לו. את הפטרייה כבר עברתי זה לא מכבר וגם סימון השבילים בואדי הולך ופוחת ונעלם. גם השמש כבר ירדה ואור אחרון מתחיל לשלוט במרחב הרי אדום צובע בגון צהוב כתום עז את שפות הואדי ואת הרי אדום המציצים בינות לשפך הוואדי. זמן לחזור ואני אוסף את עצמי ובצעד מהיר ונחוש שב על עקבותי לחצר של מיכל ונעם להמשך הערב שם.
יום שלישי 14/02/2023.
נחל רחף הוא אחד מעשרות נחלי האכזב היורדים לבקע ים המלח וזורמים אליו בשיטפונות של חורף. אורכו של הנחל הוא כעשרים קילומטרים. אגן הניקוז שלו הוא בן כשמונים קל"מ רבועים ונמצא בבקעת הקנאים מזרחית לערד. בדרכו מזרחה אל עבר ים המלח הנחל מתחלק לשלושה חלקים. החלק העליון,מבדעת הקנאים, חותר הנחל קניון עמוק ובסופו מפל בגובה של כ 60 מטר. קטע זה נקרא בפי בני המקום נחל הנשרים וכן,בעבר היו בו נשרים שנכחדו וטרם הושבו לטבע במקום. מהמפל של החלק העליון ממשיך הנחל לחתור ברמת מדבר יהודה וגם בו יוצר קניון. כשמגיע הנחל לשפת מצוק ההעתקים מתחיל,שם,חלקו התחתון שגם בו שורה של מפלים כשהאחרון בהם נמצא בשביל נחל רחף תחתון. אחרי המפל הזה,וגם בקודמיו,נוצרו גבים שבעקבות סערת "ברברה" שפקדה אותנו זה לא מכבר נמלאו מים. הטיול בחלק האמצעי והעליון,כמו גם חלק מהחלק ממצוק ההעתקים כרוך בירידה באמצעות סנפלינג ושמור למי שמיומן בספורט זה. החלק התחתון,מהמפל ועד לכביש 90,נגיש ברגל לכל מטייל ואותו פקדתי בבוקרו של היום.
הדרך למפל נחל רחף תחתון עוברת לאורך הגדה הדרומית של הנחל,וככל שמתקדמים בה הולך ומתעמק הקניון שחורץ רחף בפני מצוק ההעתקים עד שמגיעים למפל עצמו שניגלה לעין לאחר ירידה קלילה אל עברו במראה אפי של מפל גבוהה ובתחתיתו ברכת מים מאלה וכמה גבים העוצרים מהם מים.
בדרכי חזרה מהמפל נתקלתי בציפור תריסטמית שעמדה על קוצו של סלע ובסבלנות מוערת מאוד דגמנה לעין המצלמה על רקע קניון נחל רחף. לאחר שנפרדתי מהדוגמנית חזרתי לכסופה ושמנו פעמינו לנאות הכיכר.
בצד הצפוני של כביש בגישה לנאות הכיכר פעלה מחצבה של מפעלי ים המלח. המקום נחצבה קרקע ששימשה את סוללות בריכות הייבוש של החברה שבדרום ים המלח. כתוצאה מחציבה במקום נוצר אגמון שמכיל מי תהום מליחים שמוזנים במי שיטפונות מתוקים מנחל הערבה בכלל ומנחל אשלים בפרט.
בתחילת שנות התשעים,של המאה הקודמת,נזנחה המחצבה ומספר גופים חברו יחדיו וסביב האגמון הוקם מצפור צפרים שפוקדות את האגמון בתקופות הנדידה.האגמון מאפשר למספר בעלי כנף,חיות אחרות ולמיני צומח שונים האופייניים לאזור והוכרז כשמורת טבע.
דרום ים המלח בכלל ואזור נאות הכיכר הם חלק ממדינת ישראל כפי שהוכרזה במאי 1948. כחלק מתפיסת ההגנה של צה"ל נזרעו באזור מוקשים על מנת לעצור צבא פולש בכלל וכזה הנע על רכב קרבי משוריין בפרט. עם הממלכה האשמית יש הסכם שלום כבר שנים רבות,ואירוע של חדירה של גורם עוין מהאזור הזה לא קרה מעולם. למרות זאת:בניגוד לצפון ים המלח,ארץ המנזרים,דרום הימה משמש לתיירות פנים בלבד ומשכך מדינת ישראל לא טרחה,וכנראה לא תטרח,לפנות את שדות המוקשים. בנוסף לכך:הקרקע המליחה וגם מעט הגשם שבאזור עשו שמות במוקשים שהפכו לסכנה רצינית ודי בתנועה בקרבתם כדי לגרום להם לפעול ולקפד איבר או חיים. שלטי האזהרה על מיקוש באזור אינם המלצה בכלל ושומר נפשו ירחק,לרבות שלטים אלו באזור המצפור.
אחר צהרי היום השלישי,החלטתי לקפוץ למצפור. נכון,עונת הנדידה עברה חלפה לה אך אין לדעת. בליתי שעה קלה במקום,ועין המצלמה פספסה תן ששוטת לו באזור. כמה ברווזים שטו להם באגמון ונחליאלי קיפץ לו פה ושם. כשחשכה החלה לפלוש למקום עזבתי אותו ושבתי לנאות הכיכר לחצר של מיכל ונעם.
יום רביעי 15/02/2023.
זהו בוקרו של היום האחרון באזור ים המלח. במהלך היום אגמע את 184 הקילומטרים שבין נאות הכיכר לאילת,שתשמש אותי כנקודת מוצא לטיולים במסיב אילת. כבר מראש,בעת תכנון מסע הצילום הזה,תכננתי לעצור במושב פארן,שבערבה המרכזית כמאה קילומטרים צפונית לאילת,ושם לעשות את מסלול כיפת עשת.
לאחר התארגנות קלה וארוחת בוקר אחרונה בחצר של מיכל ונעם אני והכסופה שמים פעמינו דרומה בכביש 90. ליד בית הקברות של מושב פארן אנחנו עוצרים,התארגנות קלה,שחזור בראש של המסלול המתוכנן ואני עושה דרכי לעבר בית העלמין של המושב שם מתחיל שביל הגישה לכיפת עשת. על הדרך הזו מימין לי אני מבחין בזוג ספסלים מאולתרים ולידם שרידי מדורה. הספסלים צופים אל עבר בקעת עשת הקסומה,ואני מחליט לעצמי שכשאצא מהמסלול אעצור בספסלים האלה לכוס קפה והתרעננות קלה בטרם אמשיך דרומה,לאילת.
מבית הקברות אני לוקח את השביל מסומן אדום ומתחיל לטפס בשביל צר ומצידיו תהומות הנראה כאח קטן וקצר למסלול הסנפיר הגדול. עד מהרה אני מגלה שטעיתי בניווט,שכיח במקומותיי,ואני לא על השביל לכיפת עשת אלא,כפי שהסתבר בהפסקת הקפה על הספסלים,אני על סכין עשת. מאחר ומדובר בשביל מסומן היטב המשכתי בדרכי על הסכין. ככל שהתארכה הדרך,וכמה מקומות הצריכו מטיחת איברים ושימת לב פרטנית להיכן מונחת רגל זו או אחרת,מתחיל להיפרש בפני מישור עשת ומראהו האפי.
מהלך זמן מה על סכין עשת סימון השבילים מסתיים ומכוון למסלול היורד לשפת העמק מתחת לסכין עשת וממשיך במסלול מעגלי חזרה לבית הקברות תחילתו של המסלול. הטעות החביבה הזו חשפה אותי למראות של הרים מחודדי כיפות,ועמק עשת. פה המקום לציין כי שמורת הטבע עשת היא אחת השמורות הגדולות בישראל אם לא הגדולה שבהן,ברם: המקום משמש כשטח אש של צה"ל בכלל וחיל האוויר בפרט ואין להיכנס לתוך השמורה ללא תיאום עם צה"ל. סכין עשת וכיפת עשת סמוכים למושב פארן ולכביש 90 ואינם חלק משטח האש והטיול בהם חופשי בכל ימות השנה ללא צורך בתיאום עם צה"ל.
כמובטח אני חוזר לספסלים שליד הכניסה לבית העלמין. מכין לעצמי כוס קפה מהביל ושולח את העיניים לתור ולהרוות עצמן בנוף שנפרש לרגלי לרבות המשים מכוסי עננים שהוסיפו לאווירה במקום.
בן מושב פארן האיר את תשומת לבי לדברים הבאים:אין הכרח להיכנס למושב ולהחנות ליד בית הקברות.ישנו שביל גישה סמוך לגדר המושב שמגיע לחניון בסמוך לבית הקברות ומשם אפשר להמשיך לטייל בשבילים המסומנים באזור. בלא מעט אתרים שבהם מסופר על האתרים של בקעת עשת שבאזור מושב פראן ממליצים להשאיר הרכב בתוך המושב ליד בית הקברות בשל פריצות לרכבים,ברם:למרות שליד הכניסה לבית העלמין וגם ליד בית העלמין,תחילת וסוף המסלולים המסומנים באזור,יש פחי אשפה המטיילים משאירים את האשפה שלהם במושב עצמו. אז,אנשי המושב אינם עובדים אצלנו זה הבית שלהם וכפי שאינכם מלכלכים ביתו של מי ממכריכם אנא אספו אתכם את האשפה שלכם קחו אותה אתכם או הניחו בפחי האשפה והשאירו את המקום כפי שקיבלתם אותו:נקי ומטופח.
היום מתחיל לערוב ולאחר קפה מהביל והרווית העין בנוף של שמורת הטבע עשת,אני חוזר לכסופה ויחדיו אנחנו גומעים את שארית הדרך לבסיס האם באילת. קצת לפני שאני מקבע עצמי בבסיס האם שבאילת אני עוצר במרכז הצפרות של אילת. כמה סיסקסקים יחד עם כמה פלמינגו מקבלים את פני ולאחר מקדיש להם את תשומת לב העין שלי ועין המצלמה,ממשיך בדרכי לעיר אילת לבסיס האם.
יום חמישי 16/02/2023.
את היום החמישי למסע הזה,והראשון במסיב אילת,אני מקדיש לביקור בגלריה. האמנים המציגים הם:
תפנות אלת המים.
שו אל הרוח.
נות אל השמיים
וגב אל האדמה.
האלים האלה הם מהמיתולוגיה המצרית שלכשעצה היא מיתולוגיה ייחודית,שכן:למרות ריבוי אלים היא גם מיתולוגיה מונותאיסטית,כששיאה בימי אחנתון נעשה איחוד אלים ולתקופה קצרה,בעת שלטונו של אחנתון ואשתו יפת התואר נפרטיטי,הייתה מונותאיסטית לחלוטין – לראשונה בתולדות האדם,שיטה שהדת היהודית אימצה והביאה לידי חידוד כדת מונותאיסטית עם איסור עבודה לאלים אחרים בפרט לאל אחד,אחריה אומצה ה"שיטה" הזו על ידי הנצרות והאיסלאם.
המים,הרוח הבדלי הטמפרטורה הגדולים בין היום והלילה ותכולת המיסלע בוואדי גישרון מעצבים בגדותיו תצורות שונות ומשונות ועם קצת דמיון נראה שם מראות המזכירים את הבירה הנבטית שבפטרה,דרך פרצופים עם הבעות שונות ומשונות ועד לכל תצורה אחרת כיד הדמיון – וצריך דמיון כדי ליהנות מהמראות שפיסל הטבע בוואדי.
נחל גישרון הוא נחל אכזב שמתחיל את דרכו בסמוך למעבר נטפים,כ 12 ק"מ מערבית לאילת,חותר קניון עמוק בתחומי מדינת ישראל ואז פונה דרומה,חוצה את הגבול למצרים ונשפך לים סוף סמוך לטאבה שבמצרים.
מול הקניון העמוק והייחודי מאוד למאסיב אילת,בעודי מקמפז את תפיסת התמונות של קניון גישרון עליון בטרם יחצה את הגבול מצריימה,אני רואה סלעית שחורת בטן,יחד עם עפרוני מדבר מלקטים להם ממזונם,בעין מפריעה. אני שולח יד לתיק הצילום ובכמה שפחות תנועות מיותרות,כדי שלא להפריח את שני אורחי,שולף ממנו את הסט המתאים ומצלם את השתיים,ביחד ולחוד.
אחרי שעה ארוכה בלווית העפרוני,הסלעית וקניון גישרון אני אוסף את עצמי,את המצלמות וחוזר,בהמשך המסלול,חזרה לחניון לכסופה,ואיתה חזרה לאילת לבסיס האם.
יום שישי 17/02/2023.
יחידה 5050 היא חלק מחטיבה לטכנולוגיות היבשה של זרוע היבשה של צה"ל. חטיבת הטכנולוגיה של זרוע היבשה מורכבת ממספר אגפים שעוסקים בפיתוח אמצעי לחימה לחילות היבשה,כמו גם התאמה של מוצרי מדף לצרכים של זרוע היבשה של צה"ל. בסיס יחידה 5050 נמצא כארבעים ק"מ צפונית מערבית לאילת על כביש 12 והיא אחראית לביצוע ניסויים בכלי משחית עבור צה"ל וגם משמשת חילות זרים בכלל וצבא ארה"ב בפרט.
את סיפור הדרך אל הבולבוסים שבנחל קידר,הרי אילת,קראתי ושיננתי בערבו של היום הקודם,ולאחר ארוחת הבוקר במלון,ארגנתי את ציוד הצילום המתאים למה שיש לצפות בשטח ויצאתי לדרך שכללה כ 50 ק"מ לכל כיוון. כשהגעתי לנקודת הציון שבה יש לרדת מכביש 12 לנחל קידר פניתי לימין והתחלתי לנסוע בדרך אפר. כבר בראשיתה קידם אותי שלט אזהרה על כך שמדובר בשטח אש, ולידו שלט המורה למקום שלא אליו תכננתי להגיע. שחזרתי בזיכרוני את סיפור הדרך ושמתי,הפעם,לב שהפנייה ימינה מכוונת למי שמגיע לאזור מצפון,ואני:הגעתי מדרום.חזרתי לכביש 12 חזרתי קברת דרך קצרה מאוד והשביל לנחל קידר נמצא.
ירדתי לדרך,דרך כבושה מתאימה לנסיעה גם ברכב רך כמו הכסופה,והתחלתי דרכי בסימון הדרכים כפי שהופיע בהוראות הגישה לאתר המבוקש.
גם פה קידמו את פני שלטי אזהרה על היות המקום שטח אש. בשל קירבתו למחנה יחידה 5050 התגנב לליבי חשש שלמרות שצה"ל לא מתאמן,וגם לא עושה ניסויים,בימי שישי הרי מדובר במקום שגם צבאות זרים משתמשים בו ואצלם שישי הוא יום רגיל בשבוע. אז פקחתי אוזניים לשמוע אם יש קולות נפץ. נחל קידר קרוב לכביש 12 והנחתי שאם יתבצע בקרבתו ניסוי כלשהו הכביש יחסם. מאחר ולא היה חסום וקולות משונים לא נשמעו,וגם: כל הדרך,כולל בשדה הבולבוסים,יש קליטה סלולרית החלטתי להמשיך ולהגיע לשדה הבובוסים ולטייל בו – ובמקרה ומשהו חשוד ישמע אוכל לצלצל למשטרה ולבקש תיאום עם צה"ל ולחלץ עצמי מהמקום. לשמחתי זה לא נדרש.
בסיפור הדרך שקראתי לא צוין שמדובר בשטח אש וכן צוין שישנה נקודה מסוימת שבה עוצרים ויש להלך רגלית כקילומטר וחצי,לכל כיוון,כדי לבקר בשדה הבולבוסים. אז,הכסופה מתמודדת,בקלות יש לומר,עם מהמורות הדרך ולפתע,בקצה חרטומה מבעד לשמשה הקדמית אני רואה חניון מסודר ומהודק היטב ולצידו שדה הבולבוסים שהעתיק נשימתי וקולות פליאה בלתי נשלטים יצאו מגרוני למראה המקום.
בולבוסים הם תופעת טבע ייחודית לאזור הנגב ולמסיב אילת. פעם,לפני כעשרים מליון שנה,אזור זה היה מכוסה בים,ים תטיס שמו. בעמקי הים מתלכד חומר אורגני שמקורו בתהליכי בלייה וסחף,אליו מצטרפים שלדים של בעלי חיים ימיים וביחד נוצרת בוצה ששוקעת לעומק הים שבמרכזה שרידי מאובנים אורגניים וסביבה תלכיד של חומר אורגני שמקורו בסחף,כאמור.
שם,בעומק הים,בתהליכים של דחיסה והידוק מתלכדים החומרים האורגנים ונדחסים לידי גוש אחד של מסלע שמתלכד ללא כיוון מסוים ומכאן צורתם העגלגלה.
משנסוג הים,תהליכי הבלייה הטבעיים,רוח,מים והבדלי טמפרטורה,חושפים את התלכיד הייחודי הזה בצורת כדורים הדומים לתפוחי אדמה ומכאן שמם:בולבוס קרי תפוח אדמה בערבית.
שעה ארוכה בליתי בחיקם של הבולבוסים שבנחל קידר,שזפתי את עיני בתופעת הטבע הקסומה הזו ועין המצלמות,עם עדשות הוינטג’ מימי הפילם,לקחו תמונה אחר תמונה. בצער,ומתוך הנחה שללא תיאום עם צה"ל להמשיך להסתובב בנחל קידר עשוי להיות מסוכן,חזרתי לכסופה וחזרנו לבסיס האם,באילת.
כביש 90 הוא הכביש הארוך בישראל. הוא מתחיל בצפון בשער של מטולה ומסתיים דרומית לאילת במעבר הגבול בטאבה. את חלקו הדרומי של 90 עשיתי,עם הכסופה,כבר כמה פעמים בנסיבות שונות,אך זמני בשישי הזה בידי,ורציתי עוד קצת מים סוף והרי אילת הנושקים לו.
אין כמו להלך ברגל כדי לספוג מאווירה של מקום,אז עזבתי את המלון והלכתי ברגל כשהיעד הוא נמל אילת. נמל אילת איננו פועל בשישי,אם כי פה ושם ראיתי משאית עמוסה כלי רכב חדשים עושה דרכה מהנמל צפונה. מאחר והנמל סגור הרוויתי את העין במתקניו בכלל ובמאות מכוניות חדשות למשעי שהגיעו אליו מארצות היצור במזרח,מסין ועד לקוריאה. השעה התאחרה ואת דרכי חזרה עשיתי באוטובוס של אגד שסובב עצמו לדעת במתחם המלונות שבחוף הצפוני של מפרץ אילת עד שהגיע לתחנה הסמוכה לבסיס האם,ממנה פרשתי לערב השבת.
שבת 18/02/2023.
שבת בבוקר,בחדר האוכל של המלון מחלחלת אל קירבי התחושה שמסע זה,על מקומותיו המופלאים והשימוש בעדשות הפילים – מגיע אל קיצו. תם,לא נשלם.
כביש 90 מאילת לצומת הערבה,נקרא גם כביש הערבה,הוא אחת התשתיות הרעועות והלא מתאימות לתנועה שיש בישראל. נוסיף לזה שנהגי ישראל חשובים שחוקי התנועה בדרך הזו הם המלצה בלבד ומפירים כל חוק תעבורה ומפגינים כל בריונות כביש אפשרית בכביש הזה. אם אני יכול להדיר גלגלים ממנו,תמיד אשמח לעשות כן.
לאחר ארוחת בוקר דשנה במלון,והתארגנות קפדנית,לוודא ששום דבר לא נשאר מאחור,נכנסתי לכסופה. טיפסו בכביש 12 ממנו לארבעים כביש 6 הביתה אגב כך,כמה מקומות בדרך הזו שהיו זקוקים לתיקון תוקנו והכבישים האלה במצב תחזוקה מצוין,כמו גם דלילים בבריוני הכביש.
דרך עם נופים קסומים ואפים שחוזרת ומושכת אותי אליה ולאתרי הנוף שבצידיה שוב ושוב,ושוב. הפסקה קצרה להתרעננות במצפה רמון ומשם הביתה. תם. לא נשלם אחזור לדרך הזו ולמאסיב אילת ככל הנראה בפסח הקרוב.
בדרך כלל אינני נוהג לציין את פרטי ציוד הצילום ומהלכי הפיתוח. שה,לרוב,איננו מעלה או מוריד דבר. כבדברי הפתיח,המסע הזה חוסה תחת ההשראה שקיבלתי מגייל רובין וכפי שציינתי יצאתי למסע כשבאמתחתי עדשות פילם בני תקופתה של גייל – אם כי אינני יודע לומר אם השתמשה במי מהן אם בכלל.
לכל התמונות שצילמתי הדבקתי את שם העדשה שבה השתמשתי וכן,היה זה מאתגר מאוד ומאוד מענג להשתמש בעדשות שאין להן קשר אלקטרוני עם המצלמה הכל צריך להעשות ידנית,ועם עדשות שתוכננו למצלמות פילם התוכניות אופטיות בנות כמה וכמה עשורים שמרנדרות תמונה וצבע שונה מעדשות בנות ימינו.
לקנון פול פריים חוברו,חליפות,עדשת ה 35 מ"מ עדשת ה 55 מ"מ ועדשת ה 135 מ"מ. לקנון APS-C חוברו,חליפות עדשת ה 55 מ"מ וגם ה 135 מ"מ. ללומיקס חוברה דרך קבע עדשת ה 200 מ"מ לקנון הוותיקה חוברה,לחלופין,עדשת ה 200 מ"מ. כל התמונות פותחו בלייטרום בלבד. עדשת ה 135 מ"מ וה 200 מ"מ הגיעו לידי ימים ספורים לפני שיצאתי למסע הזה ולצלם איתן היה גם להכיר אותן מקרוב על היתרונות והחסרונות שלהן – מה שהוסיף לאתגר וגם לחויות הצילום בכללותה.
מצלמות:
קנון 6D.
קנון 80D.
קנון 1000D.
לומיקס G85.
עדשות וינטג’:
Flektogon 35MM
Helios 44-6 55 MM
Pentacon 135MM
Jupiter 200MM
מנחם.
