Gail Rubin Project

יום העצמאות מסמל,יותר מכל,את סופה של נדידת העם היהודי ברחבי העולם אל הבית לאומי בישראל. בטבע,נדידה מסתיימת תמיד במקום,כלשהו,קבוע שבו נקבע המושב הסופי שיכול לשמש לרבייה,כמו בנדידת הציפורים,או נקבע לצורך אגירה כמו במקרה של החולות הנודדים באזור מסיב אילת והערבה. את המסע,בן שלושת הימים,למסיב אילת והערבה ערכתי בסימן של נדידה. נדידת חולות ונדידתם של הנבטים מעומן,של היום,לנמל עזה בהסיעם את המור והלבונה. חולות כיסוי. חולות כיסוי נמצא בחלק הצפוני של ביקעת עובדה שבמרכזה נמצא שדה התעופה,הצבאי,עובדה. מקורם של החולות שבחולית כיסוי שנוי במחלוקת,לפי גרסה אחת מקורם בחולות שהסיע הנילוס הכחול ממקורותיו באתיופיה לדלתא שלו ומשם,הרוח,הסיעה אותם לחלקה הצפוני של בקעת עובדה,שם מתרוממת הקרקע רגע לפני מצוק ההעתקים של בקע ים המלח,ובשל ההתרוממות הטופוגרפית מוצא החול את מקום מושבו הקבוע. הגרסה השנייה היא: מקור החולות בהרים של מזרח סיני,משם מסיע אותם הרוח למקום מושבם בצפון בקעת עובדה שם מוצאים גרגירי החול את מקום מושבם הקבוע בשל הטופוגרפיה של המקום,כפי שהוסבר קודם לכן. בשל הרכב הקוורץ והמינרלים של החולות סבירה יותר האפשרות השנייה כמקורם של גרגירי החול בחולית כיסוי. מואה הנבטית. מואה הקדומה נמצאת בערבה התיכונה צפונית למושב צופר. מיקומה של מואה הוא בנקודה אסטרטגית על דרך הערבה,ממפרץ אילת לים המלח ומשם צפונה או בעמק הירדן או על גב ההר,ובדרך מפטרה הנבטית מערבה לכיוון נמל עזה. מתי השיירות הנבטיות החלו להשתמש בנתיב:עדן,פטרה,מואה,עבדת,שיבטה,חלוצה ומשם לנמל עזה לא ממש ידוע,כי הממצאים מהערים ממערכת החאן הנבטים שלאורך הציר הזה אינם מקבעים את תחילת השימוש בתאריך מסוים. אנחנו כן יודעים,ממצאים ארכאולוגים,שראשית השימוש באתר מואה היה בתקופה ההלניסטית,המשיך לתקפה הרומית ובסופה,של התקופה הרומית,בא היישוב אל קיצו. בסביבות 106 לספירה בא קיצה של הממלכה הנבטית והנבטים נטמעים בקרב האוכלוסייה הרומית בעיקר בפרובינקיה ערביה שהיא סוריה של היום. יחד עם זאת,בתקופה הרומית הופכת נואה מחאן שיירות לעיירה רומית משגשגת ולפי הממצאים עושרה הגיע ממסחר בתמרים,באפרסקים (שהגיעו לאזור דרך דרך המשי מסין) באגוזי פקאן וגם בתבלינים שהובאו מהמזרח,יובשו במואה ונשלחו הלאה לאימפריה הרומית דרך נמל עזה. האפרסקים לא גדלו במואה בשל תנאי מזג האוויר,אבל עברו דרכה לעזה ומשם לאימפריה הרומית. בהמשך התקופה הרומית,ואחרי נפילת הממלכה הנבטית,היה עיסוק בכתישת זיתים לצורך הכנת שמן זית שמן הסתם גם הוא עשה דרכו לאימפריה דרך נמל עזה. מסיבות לא ידועות בתום התקופה הרומית מואה ננטשת ולא נושבת עוד לעד.

אודה ולא אבוש: ים המלח הוא מהמקומות האהובים עלי בתבל. בכל פעם שאני מביט בו ממעל,נחמץ לבי לראותו הולך ומתכווץ באדיבותה של מדינת ישראל,סגירת סכר דגניה,ובאדיבות מפעלי ים המלח כמו גם השנויים האקלימיים שמזמן הטבע. אך למחמץ הלב הזה ישנה זווית מבט נוספת: נסיגתו של ים המלח מזמנת לנו מראות בטבע שאין להם אח ורע בשום מקום אחר בעולם. צריך לזכור: ביקור ממזרח לכביש 90 באזורים משולטים בברור כמסוכנים בשל בולענים הוא מעשה שבו אדם לוקח את נפשו בכפו ומצריך זהירות,מודעות לסביבה ושימת לב מרבית לאיה מונחת כף הרגל ובהחלט:מסוכן. נחל קדם הוא מנחליו הקצרים של ים המלח. אורכו כשבעה קילומטרים בלבד,שבהם הוא נופל במצוק ההעתקים של ים המלח במפלים שהגבוה מביניהם נישא לגובה של כ 330 מטרים. שישה קילומטרים צפונית לעין גדי נחל קדם נשפך לים המלח. מצפון,וגם מדרום,לשפך נחל קדם לים המלח נסיגת הים מגלה נביעות של מים חמים עשירים בגפרית. המעיינות נושאים מים מעומק של כ 1200 עד 1700 מטר מתחת לפני ים המלח (כ 1600 ועד 2100 מטר מתחת לפני הים). בעומק המעיינות נפגשים המים עם חום העולה מגרעין כדור הארץ,התחממות המים גורמת להם להידחף מעלה אל עבר פני הקרקע ושם לפרוץ לאוויר העולם. בדרך מעלה המים אוספים את המינרלים ששקעו באדמה שבה הם עוברים וביניהם:כמות גדולה של גפרית. בסמוך לקו החוף של ים המלח,זה הנוכחי,פורצים המים אל פני השטח,יוצרים מאגרות של מים חמים ועשירים במינרלים ובגפרית,ומשם נשפכים לים המלח. כאשר שטח הנביאה היה מכוסה בים המלח,לחץ המי הים לא אפשר את נביעתם ומשנסוג הים נפרצה דרכם מעלה. [...] "חניון" נחל קדם. בדיוק כמתוכנן אני מגיע עם עלות השחר. מנוע הכסופה דומם,ובתזמון שמעורר את דמיוני מגיח פול טריילר על 500 סוסיו ו 68 טונות של מטען בתפזורת,מנהל המסע שולח את המצערת לרצפת הקבינה ושאגת הסוסים מפלחת את השקט של החניון. בעוד הפול טריילר שואג את מלוא סוסיו ועולה מעלה באטיות משמימה צינת אוויר מלווה בריח הגפרית הופכים את הפרידה מהמציאות של כביש 90 בכעיין המראה אל ארץ אחרת,לא נודעת,מיוחדת בנופיה וצינת האוויר שלה ובמשבי ריחה של הגפרית. למרות שהוראות ההגעה לנביעות החמות היו ברורים לי ושיננתי אותם בזיכרוני,לא הייתה לי כל כוונה לרדת ישר לנביעות,לשכשך עצמי בהם ולחזור על עקבותיי. הגעתי לאזור על מנת לשזוף העין,ועין העדשה,את המראות שחשף ים המלח בעודו נסוג אל תוך עצמו. הפול טריילר מסיים את ההמראה במעלה נחל קדם על כביש 90,אט אט שאגות הסוסים מתחלפות בשקט ואני מלווה את כביש 90 על שביל מזרחית לו,יורד מטה אל הארץ הלא נודעת. פה ושם השביל היורד המתינות אל חוף הים מזמן פלטו שבאמצעותו ניתן לגשת לפי התהום ולצפות בזריחת השמש,שמפעם לפעם מתכסה פניה בענניי גשם ופעם זו זריחת השמש,ופעם זו שקיעתה. בסוף השביל אדוות גליו של ים המלח מלחכים את חופי המלח ואדמת הסחף ולעין נגלים מראות שהים הנסוג,יחד עם הרוח ומעט הגשם שירד במקום,מזמנים מראה של כוכב לכת אחר שנראה כאילו רגלי נטעו בו לאחר שירדו מהפול טריילר שהמריא לו כבר הלאה,לדרכו. בכל מפרצון ומפרצון המראות משתנים,פה נטיפי מלח,שם זקיפי מלח,פה בולען גדול ממדים שמימיו זורמים אל ים המלח,ואחריו מרחב של אדמה רוויה במלח שכל צעד בה משמיע קול צווחה של אדמה שנפצעו בתוליה תחת נעלי ההליכה שלי. דומה שבכוכב שהגעתי אליו יש זריחות ושקיעות בזו אחר זו,לא כמו אלה שבכוכב למרגלות כביש 90. פעם,השמש שוזפת את מרבצי במלח אדמת סחף באור צהוב זהוב יוקד וקסום,ופעם,בשקיעתה,באור כחלחל נוגה.וככל שנוקף הזמן,עיני אוספות בשקיקה את נופיו המשתנים והמגוונים של כוכב חוף ים המלח,וגם המצלמה לוכדת את האור הנפלא,והמשתנה של השמש,.. אט אט ענני הגשם מפנים את הרקיע,השמש כבר נמצאת הרחק ממעל... זמן לחזור.

פסח 2024 אינו כאתמול שלשום ולחג המאוד יפה וחשוב הזה הצטרף נופך של מצב רוח לאומי שפוף משהו. כך או כך לוח השנה יחד עם חלקי במקום העבודה שלי זימנו לי הזדמנות לצאת במסע לדרום הארץ,מסע בן כמה ימים הזדמנות שלמרות ואף על פי מצב הרוח הכללי חשבתי שצריך לנצל כי אין כמו יופיה של הארץ בכלל ים המלח והערבה בפרט כדי כמזור לנפש זו הקשורה בלהיות חלק מהמדינה הזו. יום חמישי השלישי במניין ימי הפסח. שעת ערב מוקדמת אני והכסופה עושים דרכנו לחניון הלילה של נחל רחף. כן,אותו נחל רחף שכבר ביקרתי בו פעמים אחדות כולל בפעם שיוחדה לשקיעה ולזריחה בו. לוח הזמנים נבנה כך שבשעה שאגיע לחניון הלילה,יישאר לי די זמן להתרענן מהדרך,להקים אוהל ולעלות על יצועי על מנת להיכנס לנחל עם אור ראשון. אני לא יוצא לשום ביקור בטבע ללא תוכנית שהוכנה מראש,בוודאי שלא כשמדובר במסע בן כמה ימים. התוכנית היא לא רק קביעה של יעדי היציאה לטבע,אלה גם: הכרות עם המסלולים,מה צפוי להראות במקום ובאילו שעות כדאי/צריך לבקר,כמו גם: ציוד כמו מים מזון אוהל ודומיו,ואחרון חביב:תכנון דקדקני של ציוד הצילום שיוצא איתי לשטח. גם הפעם,כמו בעצם תמיד,המסע החל עם שנוי קל בתוכנית. השנוי הראשון היה שאיחרתי לצאת,איחור של יותר מחצי שעה והשני היה:הפתעה! שער הכניסה לחצר החנייה שלי סרב להיפתח ונאלצתי לבצע פעלול פיזי לא מתון שבסופו הכסופה,ואני,מצאנו עצמנו מאחורי השער הנעול בכביש החופשי ומעש פעלולי הוחזר המצב לקדמותו. יחד איתי הגיע לחניון הלילה רכב נוסף. אחרינו כבר לא בא איש אך לו היה בא משהו לא היה מוצא...מקום חניה. אור ראשון. ארוחת בוקר קלילה וכוס הקפה שבסופה כבר נבלסו למסע בנבכי בני מעיי ציוד הצילום המתוכנן הועמס על הגב ויצאתי לדרך. אט אט השמש החלה להפציע,השמיים התכסו בענניי קולמוס בגובה בינוני והאור היה אחד ממצגי האור הטובים ביותר שחוויתי באתר הזה. הקסם של נחל רחף החל להתרקם ככל שרגלי נשאו אותי בעליות והמורדות בואכה חמשת מפליו של נחל רחף,המפלים שמורידים את המים על שפת מצוק ההעתקים של ים המלח ומאפשרים זרימתם אלי ים. כשהגעתי למתחם המפלים אור השמש האיר לי פנים ונשאר קסום כבתחילת הדרך. לבד הייתי וקריאות ההתפעלות שלי למראה גבי המים המלאים במים הדהדה לה במורד הנחל,ירדה במפליו וזרמה עד שנשכחה על שפת ים המלח מזרחה ממני. שעה ארוכה ביליתי במכמני מפליו של נחל רחף. נחל רחף הוא אתר סנפלינג לאומי ומאובזר כך שחובבי ענף הספורט הזה יוכלו להגיע למקום לרדת בעזרת חבלי הסנפלינג את חמשת מפליו ומשם לחניון לרכב ולדרכם תהה אשר תהה. ובעודי במקום כמה קבוצות של חובבי הספורט הזה הגיעו למקום התארגנו קשרו חבליהם,עברו על כללי הבטיחות וגלשו להם לדרכם. אט אט השמש עשתה דרכה לחלק הדרומי של השמיים,עת לחזור. חזרתי לחניון,ארזתי האוהל ויצאנו,אני והכסופה,לכביש 90 לבסיס האם שבחי בר יטבתה לעשות בו את שאר שלושת הלילות.

המלחמה הזו שיבשה לכולנו את החיים,על החזרה לסממנים של נורמליות וחשיבה על שחרור המוזות היא משהו שצריך להילחם חזק כדי להניע אותו. געגועים עזים תקפו אותי לבסיס האם שהוא (מכאן והלאה) חניון הלילה שבחי בר של יטבתה. הטבע הפראי והאפי של הערבה הדרומית,הצבעים שלו החי והצומח והאתגרים הפיזיים של להלך בו,הכל צף בגעגוע. ״כל שמאחר לפדות השבויים היכן שאפשר להקדים, כאילו שופך דמים״ שולחן ערוך, יורה דעה רנ״ב שאלה קשה מאוד היא: במצב הנוכחי האם ראוי להסתגף ולהימנע מתענוגות הנפש ולהישיר מבט למציאות המרה,משהו,או,אולי,דווקא תעצומות הנפש שנדרשות להתגבר ולא להיסחף למרה השחורה הם המה שצריך לעשות ובחוסן האישי לתרום,משהו,גם לחוסן הלאומי. ובאהבת הארץ הזו יש הרבה מן החוסן הלאומי הכה נדרש בעת הזו. בחרתי בדרך השנייה. הרבה זמן,מאז פרצה המלחמה,מאמץ פיזי ראוי לא פקד אותי ואני מוצא עצמי מודאג ממצב הכושר הגופני שלי,בכל פעם שאני עולה במדרגות לפינת הקפה במקום העבודה. הגיע הזמן להזיז את החוסן הפיזי ממרבצו העצל. עברתי משלב המחשב לשלב התכנון. ביום ה 62 למלחמה הזדמן לי לצאת מוקדם ממקום העבודה ומזמן זה והלאה עומד לרשותי כל סוף השבוע. כדי שלא להסס עוד הוזמן מקום הלינה בבסיס האם ונרקמה תוכנית נסיעה דרומה המתאימה לאמצעי הזהירות הנדרשים מהעובדה שגם דרום הערבה,והעיר אילת בפרט,וגם הדרך לשם עוברים באזור לחימה – הלחימה שבחזית העורף שלנו. כדי שלא לקחת סיכונים,וגם כדי שלא להדאיג איש,בחרתי בירידה דרומה דרך כביש 90 הארור והמסוכן מהבית דרך כביש 90 לבסיס האם. הדרך,מהבית לבסיס האם,עברה חלפה לה ללא עצירות בשל מטחי טילים וגם כביש 90,הארור,איכשהו עבר לו ביעף ובערבו של יום יום מצאתי עצמי אל נוכח שקיעת היום ה 62 למלחמה בבסיס האם הכה אהוב. יום שישי,היום ה 63 למלחמה,השקמה בשעה קטנה של הלילה. היעד? אז ככה: רובם המכריע של האתרים באזור הערבה הדרומית אינם מכוסים על ידי רשתות הסלולר ולמעשה אם יש אירוע ביטחוני המופנה לעיר אילת ולסביבתה אין דרך לדעת עליו אלא אם משמע האוזן מדבר על בום האופייני לנפילת טיל ב"שטחים פתוחים" ואם אין "בום" אז או שלא נפל טיל או שאני,ככל הנראה,כבר בר מינן ומספר,כלשהו,במניין קורבנות המלחמה על העורף. שעה לפני הבצעת קרני השמש הראשונות חרטום הכסופה מופנה לנחל שחורת. זה הביקור המי יודע כמה במקום,אבל חשבתי שלמען הביטחון האישי כדאי ללכת למקום מוכר,שאינו מכוסה סלולרית אין שם התראות,נגיש בקלות יחסית,וגם כזה שההכרות אתו מאפשרת לבטל הטיול בכל רגע ולהיחלץ למקום מבטחים במהירות וביעילות. כמו כן,מאחר ובנחל יש מסלול אחד שידוע מאוד,חלק מתחושת הביטחון היה להשאיר אחרי,בבסיס האם,הודעה על תוכנית הטיול,איזה מסלול בדיוק,לו"ז משוער וכו וגו’. ממש בקרני השמש הראשונות תיק הצילום עולה על גבי הגב מופנה לכסופה והצעדים הולכים קדימה של פי הוואדי. רק אני פה. לבד,אין איש. גם לא רוכבי האופניים שהזדמן לי,פה ושם,לפגוש במסלול הזה.רק רעם מנועי מטוסי הקרב שחגים מעל לוואדי בדרכם להמטיר אש על עזה,רק הרעש הזה מהווה תפאורה לשמש שצובעת את גוני הסלע בן מליוני השנים אל גוונים העזים,רוצים לומר שפה,פה בוואדי שחפר נחל שחורת באדיקות במשך מליוני שנים,פה:רק אני לבד,השמש והשקט המנותק מכל מה שקורה סביב. מפעם לפעם אני נעצר,מחזיר מבט לקרני השמש המלטפות בראשיתו של יום,משביע את העין ביופי העצום שמחולל אורו הראשוני של הבוקר במסלעה זקנת הימים שבאדיקותו חתר נחל שחורת,תר בעיני אחרי קומפוזיציה שתאפשר לעין העדשה לקלוט את התחושות והמראות שיש לעיניים,מצלם וממשיך במעלה הוואדי עד לנקודת הפיצול שממנה עולה השביל אל שפת הוואדי ודרכו חוזר חזרה לחנייה שם ממתינה הכסופה,אף היא בודדה בשטח.

יום חמישי אחר הצהריים. בתוכנית:להפליג לבסיס האם שבחי בר יטבתה עם עצירה,לעת ערב,במצפה הר עיט,ובו ללוות את ערבו של יום בשקיעתו במערב. למרות תכנון מוקפד של לוחות הזמנים,פקקי יום חמישי,הידועים לשמצה,מכניעים את התוכנית ואני מוצא עצמי,האחור של כמעט שעתיים,עוצר להתרעננות במצפה רמון,ומשם,הכסופה ואני,עושים דרכנו לבסיס האם שבחי בר. האוהל ניטע והשעון המעורר מכוון לשעת בוקר מוקדמת,היעד:ואדי שחרות. יום שישי. לפנות בוקר,אור ראשון צפוי בפרק הזמן הנדרש לכל סידורי הקימה,איסוף ציוד הצילום ונסיעה לפי הואדי,ואדי שחרות. ממש לפני שקרני האור הראשונות בשחרו של יום שישי אני מגיע לפי הואדי,התארגנות קטנה ואני יוצא לדרך. קרני השמש משחקות להן בינות למסלע שבו חתרו המים,במשך מליוני שנים,את קניון נחל שחרות. מפעם לפעם אני עוצר,מוריד את תיק הצילום מעל כתפי,צופה ומסתכל במשחקי האור על הסלעים,מציב את החצובה ועליה המצלמה,מרווה את העין ומנציח את המראה בעדשת המצלמה. בדרכי במעלה הואדי אני פוגש במפל המים הראשון,אחד מבין ארבע. ציוד הצילום מועמס על הכתפיים והמפל נחצה מעלה על מנת לצפות המשחקי האור שהשמש מייצרת עם אור השחר הראשון. במפל הרביעי,והגבוה מבין הארבעה,אני מניח את תיק הצילום ומאחר ואני בן האנוש היחידי בערוץ,מחליט לשוטט לי בינות לקניון שחתר נחל שחורת במיסלע הבזלת שהתרומם מתחת לים תטיס אי שם לפני עשרות מליוני שנים. עוד במעלה קניון שחורת,פה ושם אני שומע דרדרת של סלעים קטנים,וברור לי ששהותי בקניון מלווה על ידי כמה צבאים שחוכרים בדעתם האם לסמוך עלי ולרדת לעמקי הקניון לארוחת בוקר,או לא להסתכן ולחפש מקום אחר בו רגלי לא דרכה וספק אם תדרוך. עוד קצת במעלה הקניון ישנו עיקול ולו צורת האות S האנגלית. בטבורו שני מפלים,האחד:צונח מהקיר הדרומי של הקניון,נופל מטה ומשמש כבית גידול לצמחי מדבר מוריקים,ובתוך הקניון עצמו אשד קטן ובטבורו כמה אבנים ששחף השיטפון האחרון וסידר אותן בסדר רנדומלי מרשים. המצלמה אחוזה בידי,אני מקמפז את שני המפלים,מנציח בעין העדשה ומרווה את עיני במראה האפי שיצר הטבע. עוד השתהות קטנה במקום ולאחר כמה צעדים אני רואה מולי עץ שיטה מוריק ולמרגלותיו צבי הנגב מלכך את ארוחת הבוקר שלו.

יום חמישי העשרים ושתים ביוני,עשר בלילה אני והכסופה עושים דרכנו לחניון הלילה של נחל רחף. הפעם מזג האוויר הוא קייצי האופייני לעונה ובתוכנית: לטעת אוהל בחניון רחף,לישון את השעות שנותרו עד לאור הראשון ולקבל אותו באתר ולאחר מכן לנצל את היום לסיור באזור. ים המלח מדרום ללשון התייבש ונעלם כבר לפני כמה עשורים. המים שבהם רוחצים הנופשים בבתי המלון שבחופיו הדרומיים רוחצים בברכות האידוי של מפעלי ים המלח. גובה המים בברכות האידוי,כמו גם מליחותם והרכבם הכימי,הכל תלוי בצרכים התפעוליים של המפעלים,צרכים מטרתם אחת: למקסם את הרווחים מכריית הרכיבים הכימיים של מי הימה. מצפון ללשון עדיין מתקווה ים המלח הטבעי אם כי החלק הזה הולך ומתכווץ עקב חסימת הירדן שינויים במשטר הגשם באגני הניקוז של נחלי האכזב הנשפכים לימה והאידוי של מפעלי ים המלח. חופיו של ים המלח הצפוני נסוגו והגיש אליהם בלתי אפשרית או מסוכנת. אור ראשון ובעקבותיו הזריחה עולים בשפך הרחף ואני שוזף במראות הנוף הנצבע בגוני הזהב את חופיו של ים המלח ואת הרי אדום שממול. את חלק מהשנויים באור,מעלות השחר ועד לזריחה,אני מנציח במצלמות שהבאתי לוגם קפה ראשון של בוקר ומתארגן לנסיעה ליעד הבא. חופיו של ים המלח,בעת שליחכו את מצוק העתק מזרחית למדבר יהודה,מכילים מסלע שמקורו במשקעים של ים קדמון שנסוג לפני מליוני שנים. תצורת המסלע,הייחודית לים המלח,נקראת חוואר הלשון. חופיו הנסוגים של ים המלח חושפים קרקע שבעבר הייתה קרקעית ים המלח. קרקע זו מאפיינת בשכבות של אדמת סחף שמקורה באגני ההיקוות של נחלי ים מלח,מעורבת בשכבות של מלח ששקע לקרקעית הימה ויחד מיצרים תצורות אדמה ייחודיות לחופיו הנסוגים של ים המלח והם,גם,הסיבה לתופעת הבולענים...

יום חמישי,ערב שבועות,שעת צהרים,פני הכסופה לכביש 6 ודרכו לבסיס האם שבחי בר יטבתה. בדרך כלל אינני נוהג את דרכי דרכי דרומה לעשות ללא עצירה לטיול וצילום באזור,הפעם:בשל אילוצי פרנסה נאלצתי לצאת לדרך ממש באמצעו של יום,לחבור למיטב הפקקים באזור ולגמוע את 312 הקילומטרים מביתי לבסיס האם – באחת. בתוכנית: לטעת אוהל בבסיס האם,לשבוע בארוחת ערב ולפגוש את מיטת השדה מוקדם ככל האפשר,על מנת לאפשר השקמה מוקדם בבוקר ולעשות דרכי למרכז הערבה למאגר עשת הדסה ולעשות בו את שעותיו הראשונות של בוקר. מאגר עשת נבנה על ידי הקק"ל באמצע שנות השמונים. המאגר נמצא באפיק נחל חיון,העושה דרכו מזרחה אל עבר הערבה. למאגר שטח ניקוז של כ 1241 קמ"ר כשהמים מגיעים מזרימה עיתית בנחל חיון ובנחל הערבה בכלל,ומגשמים היורדים באזור אגן הניקוז של המאגר בפרט. חלק משטחו של המאגר נמצא בשטחה הריבוני של הממלכה האשמית,הלא היא ירדן,וכשנבנה המאגר כל שטח הניקוז שלו היה בשטח שבריבונות ישראלית שנקבעה בהסכמי השלום עם ירדן. רעיון אגירת המים במקום הוא:לאפשר למים לחלחל לקרקע באזור ולהעשיר את אקוויפר תת הקרקע של האזור שבו הוא מתקיים. אי לכך,המאגר מתמלא מים בחורף ובהמשך הקיץ מתרוקן מתכולתו,לעתים עד שיבש לחלוטין ולעתים לא. סביב האגם התפתחה פאונת מים האופיינית לאזור המדברי של ארץ ישראל ובעלי חיים שונים מוצאים בו את ביתם. זהו מאגר המים הדרומי ביותר בישראל ואיננו מוכרז כשמורת טבע אבל מגודר ומופרד מסביבתו באמצעות גדרות ומכשולים שהקימה קק"ל על מנת לשמור את ניקיון המים של המאגר כמו גם לאפשר לפאונה ולחי המקומי להתקיים באין מפריע. בשולי המאגר בנתה קק"ל מצפה מוסדר המאפשר מבט אל כל עברי המאגר על החי והצומח שבו. המאגר נבנה במימון הדסה ושמו המלא הוא מאגר עשת הדסה כהוקרה לתרומתם. יום שישי. חג שבועות. כמתוכנן עוד בטרם מבציעות קרני השמש הראשונות אני מגיע למצפה שלחופי מאגר עשת,תופס לי את מיקומי בתצפית המקורה ומלווה את בוקרו של חג השבועות,משביע את העין בכל מה שמתרחש בסביבת המאגר,ומנציח את האירועים בעדשת המצלמה. משהשמש עלתה במזרח השמיים,ופעילות הבוקר במאגר החלה להאט מהלכה,ארזתי את ציוד הצילום ואת עצמי וסרתי למוצב עשת הסמוך.

שאלה שגורה בפנו לקראת חג הפסח היא:"איפה אתה/את עושה/עושה את הסדר?" את ליל הסדר 2023 החלטתי,זה לא מכבר,לעשות בערבה בבסיס האם שבחניון הלילה של החי-בר יטבתה שאליו אני נמשך בעבותות של קסם. דרכי המדבר מאובקות ומי שמהלך בהן מעלה אחריו ענן אבק,שלאטו הולך ושוקע אחרי שהשיירה כבר מזמן עברה,צונח אל הקרקע,מקבל את לחות הבוקר הקריר מישתכב לו ומחכה להלך הבא שיעלה אותו לאוויר,וחוזר חלילה. כמו כל מסע דרומה במסגרת פרויקט גייל רובין,ובהשראתה,גם הפעם היה צורך שאבק הדרך ישקע ואת מקומו יתפסו המוזות – ומשזה קרה,ולאחר והתמונות פותחו ונערכו הנה פה:סיפורו של פסח 2023 בבסיס האם שבחי בר יטבתה.

כמו שכבר אמרתי בעבר,אינני יודע מה היה ציוד הצילום שבו השתמשה גייל רובין. מזה זמן רב אני מתכנן מסע צילום לדרום הארץ במסגרת פרויקט הצילום לזכרה של גייל רובין ובעיקר…

זה זמן רב שאני זומם חופשה ארוכה באזורי הדרום הקסומים והאהובים עלי. נרקמו תוכניות שונות ומשונות ורובן ירדו לטמיון מסיבות שונות ומשונות. לא עוד. מפעם לפעם אני יוצא למסעות בדד בארץ במסגרת פרויקט גייל רובין,שממנה אני שואב השראה בכל הקשור לשילוב בין אהבת הארץ לצילומי נוף,חי וצומח שלה. גייל נרצחה על ידי בני עוולה באירוע הידוע כאירוע אוטובוס אגד בכביש החוף. כבר אמרתי,ולא פעם,שאינני יודע לאן הייתה גייל מוליכה את הקרירה הצילומית שלא אילולי נגדעו חייה. את צילומי הטבע של גייל אני מכיר אבל יודע מעט על טכניקת הצילום שלה ועל הציוד שבו השתמשה ולכן מרשה לעצמי דמיון חופשי. אור ליום ראשון,טרם יפציע השחר,אני שם פעמי לאזור ים המלח. שלושה ימים אשהה שם ובסופף אדרים לאילת לשלושה ימים במסיב אילת. במהלך התקופה האחרונה אוסף העדשות שלי התכבד בכמה שכיות חמדה מתקופת הפילם ומתקופת פועלה של גייל כצלמת טבע ולא סתם המסע הזה חוסה תחת הכותרת Vintage Voyage כי אני לוקח איתי שני סטים של עדשות צילום,סט אחד הכולל עדשות מהמאה ה 21 שתוכננו למצלמות ספרתיות ושהן אטומות למים,וסט של ארבע עדשות מתקופת הפילם. למה שני סטים? כי לפי תחזית מזג האוויר ביום הראשון למסע הזה באזור ים המלח צפוי גשם באזור,ועדשות הוינטג’ גשם...לא כוס התה שלהן. בכל שאר הימים,ובמידה וגשם לא ירד,כל המסע יונצח בסט המשלב מצלמות DSLR וחסרות מראה מודרניות עם עדשות מעולם הפילם בני תקופתה של גייל ואפילו כאלה הקרובות לגיל הביולוגי,שלי. צילום עם עדשות מתקופת הפילם שונה לחלוטין משימוש בעדשות בנות זמננו. נתחיל מזה שהעדשות האלה מרנדרות צבע ואור בצורה אחרת מעדשות בנות זמננו,עובר בזה שאין להן קשר עם האלקטרוניקה של המצלמה ומטפלות בבוקה בדרך אחרת ומיוחדת להן ומשכך:כל תמונה נלקחת ידנית,פוקוס ידני,F סטופ ידני וכו ודורש ניסיון והרבה תשומת לב ואתגרים טכניים שבעדשות בנות זמננו מטופלות על ידי אלקטרוניקה. אז כן,יש קצת פרפרים בבטן. זה הולך להיות מסע מאתגר:פיזית,התגברות על תנאי מזג האוויר,כולל הגשם הצפוי ביום הראשון ומסתיים באתגר של לקיחת התמונות עם סט בן זמננו ועדשות פילם ותיקות ומאתגרות.

בעת שפגשו בני הבליעל את גייל רובין בחוף ימה של מעגן מכאל עסקה גייל בצילום עולם החי והצומח שבמסגרתו הגיעה לחוף הים על מנת לצלם את הצומח המקום ומצאה שם,את מותה. בעת הזו מתקיים שיא הפריחה של צמחי הסתיו ותמונות שלהן מופיעות "כפטריות אחרי הגשם". על מנת לבדל מסע צילום זה מאחר,לחדש,להציג נקודת מבט מזווית צילום ועין צילומית יחודית צריך להציב אתגר צילומי ובדרך להשגתו להפיק את המיטב מציוד הצילום מניסיונו של הצלם והעין הצילומית שפיתח לעצמו. יום שישי השני בצדמבר הצבתי לעצמי פרויקט צילומי,במסגרת ההנצחה ובהשראתה של גייל רובין. הפעם האתגר הוא להיכנס לביתם האינטימי של צמחי הסתיו ולהנציח אותם בדרך לא שגרתית משהו. פרויקטים צילומיים שאני מציב לעצמי,תמיד חוסים בהשראה שקיבלתי מפועלה של גייל רובין ז"ל. אבל אין די בהשראה,כדי שבאמת יהיה זה פרויקט מאתגר עם נושא אחיד ואם אתגרים לצלם ולציוד הצילום צריך לקבוע כללים לתכנן ולהוציא לפועל. התוכנית הראשונה,במסגרת פרויקט זה,היתה לבחור את אתר הצילום,ואחר כך את ציוד הצילום שאקח איתי על מנת להוציא אל הפועל את האתגרים שהצבתי לעצמי. חורשת הארבעים,שבהר הכרמל,ובשטח השיפוטי של העיר נשר,התברכה במיצג,כמעט,מלא של פרחי הסתיו. לפי המידע שאספתי במקום פורחים:הסתוונית,הכרכום,הנרקיס,אירוס והרקפת. מזג האוויר בשישי היה מבטיח,עם תאורת שמיים טובה,והדבר היחיד שהצריך התייחסות ברמה הטכנית של לקיחת התמונות היתה רוח חזקה עם משאבים חזקים שפורצים מפעם לפעם. לאחר שהמיקום נבחר,והיה ידוע למה לצפות הגיע הזמן לתכנן את ציוד הצילום שילקח איתי. שני סטים יצאו איתי לחורשת הארבעים,הראשון: סט של מצלמת קרופ אליה משודכת עדשת מאקרו יעודית,והשני: מצלמת חיישן מלא ואליה מחוברת עדשת 85 מ"מ בהיפוך חיבורים,על טכניקה זו אתעכב מיד. בדרך הטבע עדשה מחוברת למצלמה כך שהאלמנט הקדמי שלה יאסוף את האור,בהתאם למבנה שלו במקרה דנן עדשת פריים 85 מ"מ,יעביר אותו בין האלמנטים שבעדשה עד שיגיע לקצה העדשה שבה יקרין את האור שנאסף מלוא גודלו של החיישן. בעזרת מתאמים מתאימים,ניתן לחבר את העדשה הפוך כלומר:את האלמנט הקדמי לחבר לתבריג העדשה ובצד שמנגד,ימצא התבריג של המצלמה כך שהאור עובר לחיישן במהופך,קרי: נאסף בחלק הצר של העדשה עובר אל עבר החיישן ושם מוקרן באמצעות האלמנט הקדמי של מעדשה ומוקרן הרבה מעבר לגודל החיישן כך שבעצם מה שהחיישן קולט זה חלק קטן שבמרכז העדשה ובפועל התצורה הזו מייצרת הגדלה של אוביקט הצילום. מעבר להגדלת אוביקט הצילום תצורה זו מייצרת המון אתגרים טכנים שנובעים ממערך העיוותים האופטיים שמיצרת העדשה שכאשר היא מחובר כדרך הטבע למצלמה המצלמה יודעת להתגבר עליהם. בהיפוך עדשה העיוותים האופטים של העדשה הופכים חסרי שליטה ומהווים אתגר גדול מאוד בלקיחת התמונה ויצירת הקומפוזיציה. במקרה דנן,מאחר וידעתי מראש שצפוייה רוח חזקה,בנוסף למתאמים שאיפשרו היפוך העדשה הוספתי מתאם שמעביר את המידע האלקטרוני בין העדשה למצלמה. המצלמה והעדשה הזו אינן מיוצבות אבל בקשתי להעזר במנועי הפוקוס של העדשה על מנת לדייק בלכידת הפוקוס בתנאי הרוח שסררו באתר היוו אתגר טכני שהיה ידוע מראש. מבחינת המצלמה,היתה מחוברת אליה עדשת הפריים 85 מ"מ במציאות,היפוך העדשה,יצר אתגרים רבים בלכידת התמונה,חלקם נאכפו בשטח תוך כדי לכידת התמונות וחלקם טופלו התהליך פיתוח התמונות. בסופו של יום חזרתי הביתה עם שני סטים של צילומי מאקרו,סט אחד שפלש לעולמם של הצמחים בעדשת מאקרו קונבנציונאלית והסט השני,שפלש לעולם האינטימי של הצמחים בהגדלה ולכידת תמונה שעדשה שמחוברת במהופך.

בביקורי הקודם בנחל שחורת קידם את פני עדר צבאים,צבי הנגב,שאיפשר לי לצלמן בעודן סועדות את ליבם מהצומח שבואדי. הפעם,תיכננתי,לצאת לנחל שחורת ולהגיע לנקודה שבה ראיתי את הצבאים בפעם הקודמת ולהקדיש להן תשומת לב צילומית כמו שם להשביע את העין. בשעת לילה מאוחרת שמתי פעמי לנחל שחורת. עצירה קלה,לתרעננות וחידוד הערנות,במצפה רמון ומשם לפי הואדי בשחורת. עם אור ראשון הגעתי לפי הואדי וממש בנקודה שבה נצפו הצבאים בפעם הקודמת עמד צמד צבאים זוקף אוזניו ובמביט בי בחשדנות גבוהה. עצרתי את הכסופה בצד הנתיב,כיביתי המנוע ובשקט יצאתי מהרכב,התכופפתי מתחת לקו החלונות לדלת האחורית,פתחתי את הדלת בחרישיות,והתקנתי את העדשה על המצלמה ועל החצובה. שפוף ובמינימום רעשים יצאתי מקו ההסוואה של הכסופה מוכן להכניס את שתי הצבאים לעין העדשה ו… הן נעלמו כלא היו. מאוכזב אך מלא אופטמיות שמהמשך הבוקר עוד תגענה לאזור לסעוד את ליבן,תפסתי כפל קרקע הסתתרתי בו והמתנתי לצבאים ולהזדמנות לצלמן. חלף הזמן,השמש כבר תפסה את מיקומה מעל לקו האופק של הרי אדום וצבאים...אין. מלבד צילום הצבאים תיכננתי לשוב לואדי של נחל שחורת ולנצל את הבוקר לצילום מראות המקום כשהפעם,התוכנית הייתה,לקחת כל תמונה לפחות שלוש פעמים ואחר כך,בבית בפוסט,לערום את התמונות לאחת חדה מקצה לקצה. לפי תחזית מזג האוויר בצהרי היום הטמפרטורות היו אמורות להיות גבוהות והשהייה באזור לא מומלצת. החלטתי לעזוב את כפל הקרקע ולהמשיך קימעה אל ואדי שחורת. כעבור כמה שעות מצאתי עם עצמי עם שלל תמונות מהואדי עצמו ובהצלבות הדרך שממנה עולים אל שפת הואדי בדרך חזרה לחניון. מאחר והשעה כבר התאחרה והחום החל לתת אותותיו,כמו גם תאורת השמיים הפכה משמימה,בצעדים מהירים ונחושים שמתי פעמי לחניון ולכסופה. התארגנות קטנה ואני בכסופה עושים דרכנו,לאט ובזהירות,אל עבר כביש 90 ליעד הבא. ואז: באותו מקום בו נצפו הצבאים בבוקר עמד לו עדר צבאים עם כמה פריטים,חלקם צעירים למראה, שנס לו מפני. עצרתי את הכסופה. העדר עצר והביט בי,חלופות,במבטים מלאי תמיהה – ניצלתי את המצב שלחתי ידי למושב לידי וצילמתי עם הסט היה לידי תמונה אחר תמונה,עד שהבנו,אני והצבאים,שהסט מוצה עד תום והלכנו איש איש לדרכו.

אור ליום שישי,העשירי בחודש יוני,אני מגיע לחניון עין ירקעם. המטרה: ביקור בשמורת הטבע מצלע בכלל וטיפוס על הסנפיר הגדול והקטן בפרט. המכתש הגדול. תופעת המכתש האירוזי,קרי מכתש שהיה בעבר הר רם שתחתיו זרם נחל,הנחל שחק ומוטט את ההר וחרץ מכתש בפני האדמה,היא תופעה יחודית לארץ ישראל ולמדבר סיני. סך הכל,יש בעולם חמישה מכתשים אירוזים,שלושה מהם בישראל ושניים בחצי האי סיני. נחל חתירה הוא האחראי ליצירת המכתש הגדול. הנחל מנקז את מי הנגר מהרי מטמור,שכיום נמצאים על קרקע המכתש,משם זורם הנחל צפון מזרחה בתוך המכתש ויוצא ממנו בפתח שנמצא בחלק המזרחי של פרויקט גייל רובין – המכתש הגדול וממשית.המכתש. מהיציאה מהמכתש ממשיך נחל חתירה את זרימתו מזרחה,מצטרף לעין ירקעם וממשיך לחתור בסלע הקירטון,תוך יצירת ערוץ בעומק של כשלוש מאות מטרים ובו סידרת מפלים שאחד מהם מתנשא לגובה של כשמונים מטרים. בהמשך נשפך נחל חתירה לנחל צין. המכתש הגדול איננו,באמת,גדול המכתשים בארץ ישראל,גדול ממנו:מכתש רמון וקטן ממנו המכתש הקטן. הוא קיבל את שמו,”הגדול" כי התגלה לפני מכתש רמון. עם השנים שמו של המכתש השתנה כמה פעמים,בתחילה: נקרא המכתש הגדול,אחר כך נקרא מכתש חתירה על שם הנחל שבמרכזו שגם יצר אותו וביולי 2015,לבקשת ראש הועדה הקרואה בירוחם הסמוכה,שונה שמו למכתש ירוחם על מנת למשוך למכתש ולעיירה תיירות. אורכו של המכתש 14 קילומטרים ורוחבו 6 קילומטרים ובחלקו הדרומי מתנשא מסלע מחודד מאוד האופיני רק לקטע הזה של המכתש הזה ואין שני לו. המסלעה הדרומית של המכתש היא בעלת תצורה גאולוגית יחודית המאופיינת במסלע מחודד וצר שבילים ועל כן הוכרז כשמורת טבע עצמאית לזו לשמורת הטבע של המכתש הגדול עצמו ושמה בישראל: שמורת טבע מצלע (יש להגות מי-צ-לע). בחלק משמורת מצלע עובר שביל ישראל באחד מהקטעים הקשים ותובעניים שלו,ובחלק ממנו עובר שביל מטיילים נוסף שמטפס מסמוך מחניון עין ירקעם אל עבר הסנפיר הגדול וממנו לסנפיר הקטן,ממנו לנחל חתירה וחזרה לנקודת המוצא. הסנפיר הגדול והקטן מציגים את המאפיין היחודי של שמורת הטבע מצלע שבה המסלע מחודד כעין סנפיר גב של דג,ומכאן שמותיהם. באור ראשון עשיתי דרכי לטיפוס על הסנפיר הגדול,טיפוס לא קל הן פיזית והן בנוף האפי הנשקף ממנו,משני צידיו קרי מצידו של המכתש הגדול מחד ומצידו של הר הנגב ומדבר צין מנגד. בסיום הטיפוס הגעתי לנקודת התצפית שבקצהו של הסנפיר הגדול,שם ביליתי שעה ארוכה להזין את העין בנוף הנשקף בבוקרו של יום. מתצפית סנפיר הגב ירדתי לסנפיר הקטן שהנוף הנשקף ממנו שואף יותר לנוף של פנים המכתש הגדול בכלל וחלקו המזרחי בפרט. על הירידה לנחל חתירה ויתרתי מאחר והשתהיתי יותר מהמתוכנן על שני הסנפירים,והיה זה יום חם עם אזהרת עומס חום חמורה שהורגשה היטב. לאחר הביקור בסנפיר הקטן ירדתי לנחל חתירה ובאמצעותו חזרתי לנקודת המוצא.

אחת לתקופה אני יוצא למסע צילום ברחבי הארץ בעקבותה השראתה של גייל רובין,שנרצחה על ידי מחבלים בארוע הטרור הידוע בשם אוטובוס הדמים.אין לדעת להיכן היתה מולכת הקרירה של רובין ברם אהבתה לטבע ולנוף של הארץ משמשים לי כהשראה שלתוכה אני יוצק תוכן מהאני שלי. בערב ראש השנה תשפ"ב יצאתי למסע הצילום כשבמוקד:מאסיב הרי אילת,וסיפור הדרך מובא כאן,בהמשך. מאסיב אילת. מאסיב אילת מתחיל בשוליה הדרומיים של העיר אילת ומסתיים,בצפון,בבקעת תימנע. במזרח תחום במפרץ אילת ובעמק הירדן ובמערב בים התיכון. חלק ממאסיב אילת נמצא בתחום מצרים דרומית לכביש עשר. מאסיב אילת הוא תולדה של שלושה תהליכים גאולוגים שהתרחשו בשלוש תקופות גאולוגיות שונות. התהליך העתיק ביותר הוא הווצרות השילד הערבו-נובי,מאוחר יותר,כשאזור המסיב היה מכוסה ים,הוא צבר סלעי משקע ימי ובסופו,ומה שמכתיב לו את תצורתו דהיום,היווצרות השבר הסורי אפריקאי הידוע כבקע ים המלח. בקע ים המלח הוא שבר פעיל ומשכך גם מאסיב אילת נחשב כאזור גאולוגי פעיל. מאסיב אילת,בכלל,ובאזור העיר אילת שבו מתמקד המסע הזה,מיושב בדלילות רבה וחלקים ממנו אינם נגישים אלא לרכבי שטח או סגורים כשטחי אש של צה"ל. לטוב ולרע העובדות האלה משמרות את החי הצומח והדומם למעט התערבות אדם,כמו למשל שדה התעופה עובדה ומחנה שיזפון. גם הדרכים הסלולות במאסיב דלילות מאוד וכל הכבישים מנצלים תוואי שטח של עמקים טבעיים וסלילתם היתה כרוכה בנזק מועט,יחסית,לתכסית השטח. מסע הצילום הזה היה בן יומיים בערב ראש השנה וביום החג הראשון של החג וכלל,כסדרם:את הר יואש,נחל גשרון עליון ואת מרכז הצפרות באילת. ביום השני כלל הסיור את עמודי עמרם ואת ההר הדרומי ביותר של ישראל:הר צפחות.